עדויות מטופלים

מכתבים ממטופלים

י.מ מספרת


שלום קוראים לי י מאזור ירושלים לפני כחמש שנים היה לי בעיה שאני אוגר הרבה חפצים לזמן
ארוך החדר שלי היה מלא בחפצים שלא היה לי בהם שימוש כלל ואני לאומת זאת חשבתי שאני צריך אותם . מאוחר יותר הסבירו לי שזה אובססיה טיפלתי במצב ולאחר חמשה חודשים הבעיה עברה כליל.היה עוד נושא שהיה לי שזה היה להצית אש סתם בלי שום מטרה הבית שלי כמעת נשרף כמה פעמים ולאחר מכן הסבירו לי שזה פירומניה ולאחר טיפול מסור וקצר בן חודשיים הדחף ירד.ויש עוד משהוא שיש את זה ל4% אחוז ממדינת ישראל והרוב לא מודע לבעיה זו (וזה גורם נזקים משמעותיים בתפקוד היומי פירוט של התופעה ניתן למצוא באתר) אני עדיין מתקשה להתאפק אבל זה ירד במידה של 95% נ.ב זה מאוד חשוב לטפל בבעיה הזאת. היה לי עוד בעיה שזה אחריו יתר כלפי אחיי ובפרט אחותי הקטנה. זה התבטא שכל לילה מתי שהייתי הולך לישון הייתי בודק שהיא נמצאת בתוך העריסה, בטוחה. מתי שהיא לא היתה בבית הייתי שואל את הוריי איפה היא? מי לקח אותה? מתי? ומתי היא תחזור? הרגשתי כאילו אני אמא שלה. בסוף הסבירו לי שהבעיה נובעת מזה שיש לי אובססיה של אחריות יתר שבאה לידי ביטוי בדאגה המוגזמת לאחותי. למעשה הייתי מכור להרגשה שהיא בטוחה או בידיים טובות. עכשיו אני יודע שעשיתי את זה בגלל שרציתי להרגיש טוב ולא בגלל שבאמת דאגתי לאחותי. הבעיה הזאת חלפה אחרי שלושה חדשים.
הרבה אנשים לא יודעים, אבל גם תלישת שיער נחשבת לבעיית אוסידי. גם לי היתה הבעיה הזאת. תלשתי את הגבות שלי. כשהגעתי לכאן הסבירו לי שקוראים לזה טריכוטילומניה. גם כאן עזרו לי לעשות חשיפות ואחרי כחדשיים הבעיה עברה כלא היתה.
הציעו לי כאן לקחת תרופות, פריזמה וזה עזר לי בצורה משמעותית. חוץ מזה שזה עזר לי באוסידי זה נתן לי גם הרגשה של חיים יותר טובים.
בסופו של דבר ההצעה שלי חוץ מהטיפול שנותנים לך כאן, צריך להמשיך ולעשות שעורי בית בחשיפות וזה הדבר החשוב שעוזר לבעיה לחלוף. וההצעה שלי שמי שחושש ואני מדגיש רק חושש שיש לו בעיות של אוסידי או משהו שנדמה לו שזה אוסידי שיפנה לד"ר בן-ארוש ועם הטיפול המסור שלו בפרט ושל המדריכים והמדריכות בכלל הדברים יהיו לו ברורים.




מתן א' מספר


אדם אשר מבצע פשע חמור, כגון רצח, לרוב מקבל מאסר עולם. עונש אשר הוא יודע בתוך תוכו שאינו ייצא ממנו בחיים.
אדם אשר לוקה במחלת הOCD לצערנו חש בתחושה דומה במהלך מחלתו, אך הסוף במקרה זה הוא אינו רע, בכלל לא.
שלום שמי מתן, בן 21, חייל. עד לא מזמן אסיר בכלא של הOCD וכיום לקראת שחרור. חוויתי לא מעט מצוקות במהלך מחלתי,
אך כיום במבט לאחור אני אפילו מודה לבורא עולם על המבחן שהוא עשה לי. מחלת הOCD היא ללא ספק מחלה שגורמת לנו
בתור בני האדם הסובלים ממנה לייאוש, דיכאון, ולעיתים אף תחושת חוסר אונים ותחושת עצב עמוקה. אני חוויתי את המחלה מגיל 17 והפסקתי את הטיפול
בתחילת שירותי הצבאי לפני כשנתיים, מרצוני החופשי. טעות גדולה בדיעבד. הבעיה העיקרית הייתה הכחשה עצמית. אמירת ה"יהיה בסדר" הייתה חלק בלתי נפרד ממני.
עד שהגעתי למרכז. אם מטאפורת הכלא מצאה חן בעיניכם דמיינו את המרכז כמפתח לדלתו של התא. אתם רק צריכים לדעת לקחת את המפתח ולסובב אותו בחור המנעול.
המרכז הינו אמצעי אדיר לשחרור ממחלת הOCD, אך חשוב להבין שהתמדה ובעיקר עבודה עצמית הם אשר יובילו לבסוף לשחרור מהמחלה.
בתור אחד שהשקיע את רוב אם לא כל זמנו בטקסי הOCD השונים, במחשבות האובססיביות הנלוות אליו, בחרדותיו, ובדיכאון הלעיתים בלתי נפרד ממנו, אני יותר ממרגיש תחושת שליחות
וחובה לבוא להגיד לכם: יוצאים מזה! זה לא סוף העולם! זה מבחן אשר בסופו תצאו מחוזקים ומאמינים בעצמכם. כיום אני סובל ממספר קטן של טקסים ועדיין יש לי פה ושם חרדות,
אבל מרגע שהכרתי במחלה והתחלתי לטפל בה הכל היה כבר יותר טוב. צעד נוסף שיכול לעזור הוא לשתף חברים או משפחה במחלה. אין אדם אשר לא יבין ויעריך את המלחמה שלכם בה.
אני מקווה, אמון, בטוח, ומאמין שתצליחו לצאת מזה. הכל תלוי בכם, בחוזק הנפשי שלכם. ואין אדם שלא נולד עם חוזק נפשי.
הצלחה ובריאות
מתן




ג.ר מספר


הגעתי למרכז לפני כשנה שבורה ורצוצה לאחר משבר קשה מאוד, אחד מכמה שעברתי במהלך חיי ואולי הקשה מביניהם. לאחר שנים של התמודדות עם ההפרעה וסבל רב עם עליות וירידות, ולמודת שנים של טיפולים שונים אשר סייעו לי רק באופן חלקי וזמני, הייתה לי הפעם תחושה טובה, מן אמונה פנימית ובטחון שהגעתי למקום הנכון. יש לציין שכבר לפני שנים כשנודע לי על המרכז סימנתי אותו כיעד הסופי שלי, רק שלא היה לי את האומץ והיכולת להגיע ולהתעמת באופן ישיר עם ההפרעה.

אחד הקשיים המשמעותיים שהיו לי במהלך חיי היה ליטול תרופות, להכניס לגופי חומר זר אשר עלול להשפיע על נפשי ועל השליטה בחיי וכנראה שזה קשור להפרעה ולהימנעויות הנגזרות ממנה.

ד"ר בן ארוש ופרופ' זוהר היו נחרצים מאוד – או שאקח את התרופות שרשמו לי או שלא אוכל לקבל טיפול במרכז ואני ידעתי שאין לי ברירה. ואכן, ההתחלה לא הייתה קלה, למרות שהפעם בניגוד לפעמים הקודמות הופתעתי לטובה מתופעות הלוואי המעטות שהיו לי והשיפור המהיר.

וכאן נכנסו לתמונה צוות המדריכים המקצועי והסבלני בליווי צמוד של ד"ר בן ארוש והעבודה הקשה החלה – חשיפות.

האמת היא שכשהגעתי למרכז זה היה לאחר טיפול דומה שעברתי שבסופו של דבר לא צלח, כך שניתן בהחלט לומר שידעתי לקראת מה אני הולכת, אבל לא ידעתי עד כמה ארהיב עוז להגיע לחשיפות הקשות ביותר, אך לא היה לי מה להפסיד, החלטתי פשוט להתחיל לזרום עם הטיפול ולמצוא את האיזון בין הקצב שהוכתב לי לתחושת המסוגלות שלי.

וההתקדמות אכן לא הייתה מהירה כפי שרציתי, אך צוות המרכז לא ויתר לי ולא עליי. שלב אחרי שלה התקדמתי בחשיפות וחלק מהן היו לא קלות, אך ככל שעבר הזמן הבנתי שהדרך שלי להגיע לריפוי משמעותי הינה רק באמצעות החשיפות והמשכתי. הייתה נקודה מסוימת שבה כמעט ויתרתי, שחשבתי שזהו אני כבר מרגישה לא רע בכלל אז למה שאתמודד עם החשיפות הקשות פשוט אשאר במצב הנוכחי וזהו, אך המסר שקיבלתי היה ברור – אם לא הולכים עד הסוף זה חוזר ואפילו בגדול.

עם ההתקדמות קיבלתי יותר אומץ והייתה נקודה מסוימת שאני קוראת לה נקודת האל חזור – נקודה שממנה הכול נעשה קל וברור יותר, שמלווה בתחושה שלהישאר במקום בכל מקרה יהיה גרוע יותר מאשר להתקדם והלכתי על זה, עם החששות, אפילו קצת הימרתי – ואכן לא התאכזבתי, היה אולי קושי קטן בהתחלה, אך ככל שחזרתי על החשיפות וגיוונתי אותם התחזקתי והתגברתי על ההפרעה ובסופו של דבר נשארתי כמעט בכלל בלעדיה.

אני רוצה בהזדמנות זו להודות מכל הלב לכל צוות המרכז ובמיוחד לד"ר עודד בן ארוש על הסבלנות, התמיכה והגבולות, לפרופ' זוהר שקלע בול לתרופות שמתאימות לי, למדריכים המקצועיים: שני, דור, הגר מיקה וכל השאר.

אני רוצה גם להעביר מסר ברור לכל מטופלי המרכז – "לכו על זה" תסמכו על צוות המרכז שיוביל אתכם בדרך הנכונה – זה שווה כל רגע שאתם מפסידים בתהיות וחששות, אזרו אומץ ותעשו את החשיפות עד הסוף – חבל על כל רגע.

ג.ר.




מ' מספרת


היי,
גם אני זכיתי למתנה המפוקפקת הזו ששמה טריכוטילומניה.
אני נמצאת בשלב די טוב בטיפול שלי, בו במהלך החודש וחצי האחרונים תלשתי (וגם זה בטעות) בסה"כ 2 שערות, ואני מצליחה לשלוט ולהתנגד לאינסטינקט המפנה אותי לתלישות.
אני מבינה שאת נמצאת במצב דומה לשלי, ורציתי לשתף אתך את החוויה מנקודת המבט שלי, אולי להעניק לך קצת אור בקצה המנהרה.
אני התחלתי לתלוש שערות מהראש בגיל 8 בערך. בזיכרון שלי היום (שאני לא בטוחה אם הוא אמת או איזו אשליה שפיתחתי במהלך השנים), התלישה התחילה מהחלטה מודעת להחליף הרגל מגונה אחד בשני. חשבתי: "טוב נו, שערות אף פעם לא ייגמרו לי". מסתבר שטעיתי.
המשכתי עם התלישות במהלך השנים (באזור ה 150 שערות ביום), הלכתי לרופאים שונים: זה התחיל מרופאי עור, נוירוכירורגים וכדומה עד שזה נגמר ברופא המרכז. עד לאחרון, אף אחד מהם לא עזר. ניסיתי פה ושם טיפולים פסיכולוגיים, כשאת רובם עזבתי אחרי 5 פגישות, כשהבנתי שההורים שלי היו בסדר גמור ולא דפקו לי שום דבר בילדות.
לפני שנה וחצי הגעתי פעם ראשונה לפסיכולוגית שמטפלת בטיפול קוגניטיבי – התנהגותי. אחרי כמה ניסיונות כושלים היא הסבירה לי שיש מומחה שכדאי לי לנסות ללכת אליו והוא מספר אחת בתחום. ככה הגעתי לפסיכולוג המרכז המדהים הזה.
אני לא יודעת מה המצב שלך בטיפול, אבל אני הייתי צריכה לעבור 2 סבבים במסגרת הטיפול כדי להבין שאני יכולה לגרום לזה לעבוד. בסבב הראשון די זילזלתי. חשבתי שאני עושה המון, אבל מלבד להגיע לכאן פעם בחודש ולהגיד כן כן לעודד לא עשיתי יותר מדיי. אם אני יכולה לתת לך עצה כלשהי, היא תהיה: תקשיבי לחבר'ה כאן. הם יודעים מה הם עושים. וכדי שזה יעבוד באמת את חייבת להיות כל כולך מסורה לטיפול.
בכל אופן, הייתי צריכה לוותר על הרבה דברים: הייתי צריכה לוותר על מריחואנה (זה היה השלב הראשון) – זה היה סיוט כי באותה תקופה חשבתי שזה הדבר היחיד שעושה אותי מאושרת. הייתי צריכה לעשות חשיפות, זה התחיל מללכת ברחוב חשוך בלילה עם שיער חשוף והגיע לשיא בחשיפה של שעתיים בקניון גדול במקום מגוריי, איפה שכל מי שמכיר אותי מסתובב. הייתי צריכה לשלם כסף לארגון מטורפים על כל שערה שתלשתי (זה הגיע לכמה מאות שקלים בקלות כפי שאת בוודאי משערת). והשיא כמובן היה שהייתי צריכה להיחשף בפני אנשים שמכירים אותי ושלא הייתי מוכנה בחיים שהם ידעו שאני תולשת שערות. שוב, אם את כבר עברת חשיפות, את יודעת כמה זה קשה. זה התחיל מאבא שלי שהיה מבצר קשוח תמיד וחשבתי שאני אתבייש הכי בעולם להראות לו את הקרחת (היום הוא מנשק לי אותה) והסתיים בחבר הרודף שמלות של חבר שלי, שאמר לי רק היום בצהריים כמה הוא גאה בי.
גורם נוסף שליווה ועדיין מלווה אותי בתהליך הוא החבר שלי, ואני חייבת לו הרבה על התמיכה. בעצם, אני חייבת לו בעיקר על חוסר התמיכה. הגורם שהביא אותי לחזור לטיפול הייתה דווקא שיחה קשה מאוד איתו, שהבהירה לי חד וחלק שהוא כבר לא מוכן לקבל אותי עם הקרחת, שאני לא יכולה להביא את הבעיה הזו איתי לתוך הקשר ולצפות שהכל יהיה בסדר. אנחנו מדברים לפעמים, חצי בצחוק, על חתונה ואני אומרת לו שהוא כבר מזמן היה רוצה להניח עליי טבעת. דווקא בשיחה הזו הוא אמר לי שלא, הוא לא יניח עליי טבעת כל עוד יש לי קרחת בראש. זו הייתה הסטירה שהייתי צריכה לקבל. זה היה השלב שבו הבנתי שיש לי מה להפסיד.
את מבינה, איך שאני רואה את זה, אנחנו שתינו למדנו לחיות עם הבעיה. למדנו להסתיר אותה כל כך טוב עד שיש באפשרותנו להעביר חיים שלמים איתה, בלי להתאמץ כמעט. לעזאזל, אני אפילו מצאתי בן זוג שהיה מוכן לקבל את זה.
עד לשלב שהוא לא היה מוכן.
היום, גם אני נמצאת בשלב שאני כבר לא מוכנה לחיות עם זה. תלישת שערות לא חייבת להיות חלק מהמהות שלנו. אני נמצאת בעיצומו של תהליך. אני הופכת לאט לאט (כי לשערות לוקח זמן לגדול) ובקושי רב (עדיין יש את אותם גירויים מעצבנים – אבל אל תדאגי, הם פוחתים) מאדם תולש לאדם לא תולש. התהליך הזה לוקח זמן, הוא לא נעשה בן רגע והוא דורש עבודה קשה ומתישה.
אבל הוא שווה את זה. הוא שווה את זה כל כך. היום, לאחר חודש וחצי ללא תלישות (כמעט) אני אדם מאושר. אני נמצאת בתקופה לחוצה ממש בחיים שלי, כשיש עליי המון עומס של עבודה ולימודים ומשום מה החיוך לא יורד לי מהפנים.
אני, שהרבה פעמים הייתי משוכנעת שלא אצליח להיפטר מהסיוט הזה, הצלחתי להוכיח לעצמי שאני יכולה. שהכל קטן עליי. אחרי 17 שנים (היום ספרתי), אני סוף סוף יכולה להגיד ביי ביי לתלישת השערות ולהתחיל להצמיח את השיער המתולתל והיפה שיש לי. עוד כמה חודשים, בתקווה, אוכל לגזור את הסרט השחור שמלווה אותי יותר מדיי זמן ולפזר את השיער. ואז אני אסתכל בראי ואראה בחורה די נורמלית, אפילו יפה, בחורה שכבר שכחה מזמן איך זה מרגיש לתלוש שערה.
אני חוזרת על זה שאין לי מושג מי את. אבל מי שלא תהיי, אני מקווה שהמכתב הזה נתן לך קצת כוח ואמונה שיש תקווה ושאת יכולה להפסיק לתלוש. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד שאם את רוצה, את גם מוזמנת לבקש מעודד לדבר איתי. אני תמיד אשמח לעזור למי שאפשר ולהעביר את המסר הלאה.




ד' מספר


שלום קוראים לי ד. ההפרעה טורדנית כפייתית קיימת אצלי מגיל 12 ואפילו לפני. היה קושי מאוד גדול בהתלבטויות, אפילו בדברים הכי קטנים- איזה פירות לקחת בסופר, איפה לאכול שאני יוצא וכו' תחשבו שעל דברים יותר מהותיים זה היה לי עוד יותר קשה להחליט. היה לי גם בנושא כשרות, הרבה שאלות אישור אם פגעתי באנשים והרבה מאוד התנצלויות. סבלתי מאוד. כמובן שיש עוד הרבה דברים שאני חוויתי וחווה מה-OCD. ניסיתי כל מיני טיפולים לפני שהגעתי למרכז לטיפול ב-OCD. הייתי אצל פסיכולוג ואח"כ אצל פסיכיאטר עם טיפול תרופתי. אך טיפול תרופתי לא היה מספיק כדי להוריד את רמת ההפרעה לאורך זמן. הפסיכאטרים חשבו שה-CBT לא יתאים לי בגלל שאני על הספקטרום האוטיסטי (יש אחוז לא קטן של אנשים מהספקטרום שיש להם OCD מאשר האוכלוסייה הכללית). היו לי תקופות מאוד קשות, ההורים שלי רצו לעזור לי אך לא ידעו איך. עד שאבא שלי בירר ודיבר עם פרופסור זהר איך אפשר לטפל בזה והוא אמר לו שכדאי לי ללכת למרכז לטיפול ב-OCD במודיעין. אני התחלתי את הטיפול הזה ובהתחלה מאוד סבלתי, ראיתי רק חושך. חשבתי שאני לא מתקדם לשום מקום. רציתי לעזוב את הטיפול אך ההורים המקסימים שלי התעקשו ואמרו לי להמשיך. לבסוף ראיתי ואני רואה תוצאות וזה רק הולך ומשתפר כל הזמן. אל תתייאשו!!! אני מצליח לדבר, לשוחח ולתקשר כמו שלא היה לי בחיים שלי, אני מרגיש מאושר כל כך. סוף סוף אני יכול לתפקד בעבודה שלי, מה שקודם היה קטסטרופה. אני רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה ולגור במעונות ולהיות עצמאי. אני החלטתי פחות או יותר מה אני רוצה ללמוד ואני כנראה בעוד שנה וחצי אלך ללמוד באוניברסיטה. זה כל כך מרגש אותי. אני רוצה לקום כל בוקר ולחיות את החיים האלה, יש כל כך הרבה מה לחוות,ללמוד ולהעשיר. אני שמח מאוד שהלכתי לטיפול הזה. אז שיהיה לכל המטופלות והמטופלים הרבה הרבה בהצלחה!!!




السلام عليكم


20/11/2018
السلام عليكم
انا و.م.م من منطقه الشمال كنت اعاني من الوسواس القهري الحاد وانا اقولها كنت اعاني لاني والحمد لله قد شفيت منه تماما ودالك بفضل الله وفضل المركز لمعالجه الوسواس القهري الموجود بمودعين .
وقد كنت اعاني منه مند اكثر من خمسه عشره سنه ولكن مند ثلاث سنوات تفاقم وضعي لدرجه اني لم اكن اخرج من غرفتي ولم ازور احد طيله ثلاث سنوات حتى الغرف الموجوده ببيتي لم ادخلها الا غرفتي حتى الاكل كان قليل جدا لدرجه انه في أيام لم اكن اكل بالمره ووصل وزني للحد الدنى ولم اكن اشرب الماء لكي لا ادخل الحمام واغسل يدي الدي كان يستمر غسلها مده ربع ساعه كل مره ; والحمام لمده ساعتين متواصلتين واكثر وقد اصبت أيضا باكتئاب شديد لدرجه اني لا ادكر متى كانت اخر مره ضحكت فيها حتى الحياه الاجتماعيه انعدمت لم احضر اعراس ولا اطراح لاقاربي واصحابي
وفي العمل أيضا كان بالنسبه الي لا يحتمل لدرجه اني قررت الاستقاله والجلوس بالبيت حتى الموت نعم حتى الموت لاني كنت شبه ميته.
في الحقيقه بأول العلاج لم اؤمن اني ساشفى لاني تعالجت في عده عيادات ولم يساعني أي نوع من العلاج
والحمد لله بفضل د" ليئور كارمي والمعالجات الرائعات تالي .وستاف وربيد. وروني . يوفال في الحقيقه بالاول العلاج بكون كثير صعب مع المعالجات ويتطلب مجهود وقوه احتمال كبيره والحمد لله استجبت لهدا العلاج فشكرا جزيلا لكم جميعا .
ولا انسى السكرتيرات جال ونوريت على استقبالهن الرائع ومعاماتهن الجيده




ד' מספרת


שלום לכולם,
אני בת 26 ומטופלת במרכז כבר שמונה חודשים. רציתי לשתף אתכם בצעד שעברתי במהלך הטיפול.
לפני שלושה חודשים עזבתי את בית הורי ועברתי דירה. מספר סיבות הובילו אותי לכך אך סיבה עיקרית הייתה עצתו של ד''ר בן ארוש. אני חייבת לציין שתחילה לא הבנתי את מידת החשיבות של העניין אך היום במבט לאחור אני מבינה כמה הוא קידם אותי בהתמודדותי עם ה-ocd.
לפני המעבר היו לי המון חששות. חששתי שלא אצליח לדאוג לעצמי, חששתי להיות עצמאית, חששתי להתמודד לבד, בעצם חששתי שלא יהיה לי ממי לקבל אישורים בכל עת.
חלק ניכר מה-ocd שלי הוא הזדקקות לאישורים. אני מביטה לאחור ומבינה שכל דבר אצלי כלל בקשת אישורים, בכל תחום, כל נושא, כל הזמן. מאחר וזה היה המצב, עד לא מזמן, הייתי בטוחה כי לא ניתן "להיפטר" לחלוטין מה- ocd מאחר והרגשתי ששאלות האישור הן חלק בלתי נפרד ממני.
מאז שעברתי דירה, אני מרגישה שאני נמצאת במקום אחר, טוב יותר. שלא תבינו לא נכון, יש לי הורים מדהימים, אוהבים ודואגים, אך ההתנתקות מהבית עשתה פלאים. אני מרגישה נינוחה יותר, רגועה יותר, שלווה, עצמאית ובטוחה יותר בעצמי. הפעולות הקטנות של היום יום כמו לנקות את הבית לבד, לדאוג לאוכל, קניות ולהתמודד לבד, גרמו לי להיות בטוחה יותר בעצמי ופחות תלויה באחרים. מעבר לכך, עצם ההתנתקות מהורי גרמה לי להזדקק להרבה פחות אישורים, ולא רק מהם אלא מהסביבה כולה. אני שמה לב כי היום אני דורשת הרבה פחות חיזוקים מהסביבה ומצליחה להתמודד לבד.
בעקבות זאת, מאז שעברתי דירה גדלה בי האמונה כי ניתן לנצח לחלוטין את ה-ocd ואני מקווה ומאמינה שאני בדרך לשם.
מקווה שהדוגמא שלי תחזק את אלו החוששים מן המעבר.
מאחלת לכל אחד הצלחה בדרכו.
ד'




שגיא מספר


8.8.13

מלחמה ושלום...

כאשר מגדירים את המושג מלחמה, למה הכוונה? מלחמה יכולה להתבטא במגוון רחב של נושאים וחזיתות.
את סיפור הצלחתי ואת הדרך רצופת המלחמות, אשמח לשתף עימכם בתקווה שאוכל לעזור לפחות לנפש אחת בישראל.

המלחמה שלי, שאתאר אותה בהמשך הגיעה מכמה חזיתות: חזית אחת מול המחלה עצמה, אחת מול הממסד הרפואי והטיפול הרפואי ואחת נוספת מול החברה עצמה, אשר איננה יודעת להתייחס למשמעות ההפרעה הנקראת "הפרעה טורדנית כפייתית".

את סיפורי אתחיל דווקא בתקופת התיכון. הייתי תלמיד מצטיין ששואף תמיד לשלמות, לומד למבחנים במשך שעות וחוזר על חומר הלימוד מספר פעמים כדי לוודא שאני יודע את החומר ושלא ייווצר מצב שבו לא אדע לענות על שאלה. סיימתי לימודי הנדסאים בהצטיינות. כמו כל מתבגר- התגייסתי לצבא וכאשר השתחררתי התחלתי את לימודי ההנדסה שלי. את אותם לימודים נאלצתי לסיים, לצערי, אחרי סמסטר אחד. עברתי כמובן את כל הקורסים, אבל, ויש אבל גדול, העומס והשאיפה לשלמות, לכאורה, הכריעו ומבחינה נפשית נאלצתי לפרוש.

בדיעבד מסתבר, כי כל התקופה הזאת וגם לאחריה סבלתי מהפרעה טורדנית כפייתית שלא אובחנה, אשר החמירה משנה לשנה. אובחנתי כסובל מהפרעת קשב וריכוז והתחלתי טיפול בריטלין שאינו עזר כלל.

בהמשך התחלתי לעבוד בחברת "אינטל" בקרית גת. לאחר מספר חודשי עבודה נשלחתי לרילוקיישן באירלנד מטעם החברה למשך שנה. המטרה היתה להביא לארץ טכנולוגיה חדשה להקמת מפעל חדש. במהלך שהותי שם קיבל האוסידי מקום רב, התפתח למימדים עצומים, כמובן עדיין ללא אבחון. הראש היה עסוק תמידית במחשבות, חזרות ושחזורים, המצב הגיע לידי כך שהייתי רושם פתקים לגבי כל דבר שאמרו לי, משום שלא הצלחתי לעבד את כל המידע, מרוב שהיו לי לולאות של חזרות בראש.
עם כל הקושי והמחיר הנפשי הכבד עמדתי,כמובן, במשימה, חזרתי לארץ והובלתי את הקמת מפעל "אינטל" החדש.

לאחר כל ההקדמה לעיל, אפשר לעבור לנושא המרכזי.
עבדתי 5 שנים בחברת "אינטל" לאחר חזרתי לארץ, העומס היה עצום, העבודה מאוד תובענית ויש חשש תמידי לעשות טעויות אשר יגרמו נזקים ויעלו כסף רב לחברה. המקום היה מצע אדיר להתפתחות ההפרעה טורדנית- כפייתית. עצם החזרות והשחזורים כדי לא לטעות, העובדה שכל העבודה מבוססת על תהליכים רשומים שלפיהם יש לעבוד, העומס והלחץ התמידי, היוו כמובן גורמים מספקים.

הגעתי למצב שבו לא יכולתי לקרוא, בקושי תפקדתי, לא הצלחתי לעמוד בעומס ונכנסתי לדיכאון עמוק.
במשך שנה לא עבדתי. באינטל חיכו לי שאחזור, אך הייתי באובדן כושר עבודה זמני. עברה שנה והם התייאשו, לבסוף הוחלט על סיום העסקתי מטעם רופא תעסוקה.

השנה שלא עבדתי היתה שנה מבוזבזת שבה הפכתי ל"נכה", בגלל סדרת אבחונים שגויים של כל הגורמים הרפואיים אשר טיפלו בי – מלחמה מול גורמים אלה, זאת המלחמה הראשונה שלי!
התחלתי טיפול בידי פסיכיאטר בעל שם בחיפה. הוא אבחן דיכאון קליני והתחלתי לקבל טיפול אנטי דכאוני. מצבי לא השתפר במידה ניכרת, עדיין לא יכולתי לקרוא (התסמין העיקרי שהאוסידי התלבש עליו). לאחר שינויים רבים של תרופות וללא כל שיפור הופניתי לבדיקה קוגניטיבית מלאה, צילומי סיטי, בדיקות דם, אמ אר אי וכו'. הבדיקות לא העלו דבר והומלץ לי להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם.
במשך חודש וחצי ביליתי שם, אובחנתי כסובל מדיכאון קשה, מלווה בהפרעה טורדנית כפייתית. המשכתי לקבל טיפול אנטי דיכאוני שלא ממש שיפר את מצבי – עדיין לא הצלחתי לקרוא! הטעות באבחון, לאורך כל הדרך היתה, שהדיכאון הוא הגורם המרכזי ואילו האוסידי הוא רק סימפטום. בזבוז של חודש וחצי מהחיים.
לאחר שחרורי מבית החולים "רמבם" המשכתי בטיפול באשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "ברזילי". מחלקה נוראית. החליפו לי תרופות בערך 4 פעמים. קיבלתי סוג של טיפול קוגניטיבי התנהגותי. המצב לא השתפר, ויותר מזה אף החמיר. יכולת הזיהוי והטיפול של הגורמים הרפואיים, עד כה, בנוגע לטיפול ב- אוסידי, היתה ברמה נמוכה ביותר ואפילו לא מקצועית. לא קיבלתי מענה לבעייתי. התייאשתי ומצבי הדרדר. איני יודע היכן הייתי היום במידה והייתי ממשיך להגיע לברזילי – כנראה שלא רחוק מהמצב בו הגעתי לשם, עוד "חולה נפש" שמאושפז ומקבל קצבת נכות מביטוח לאומי.

אמי המשיכה לחפש פתרונות אחרים ועל כך אני מודה לה עד היום. הגעתי לאבחון אצל פסיכיאטרית, אשר עובדת עם פרופ' זהר בתל השומר. פגישה זאת, למעשה, חרצה גורלות ושינתה את חיי במאה שמונים מעלות.

הגעתי לאבחון במרכז הישראלי להפרעות טורדניות כפייתיות. המקום היחיד בארץ אשר מקצועי דייו בכדי לטפל ברצינות בהפרעה זאת. כמובן שזוהי מרפאה פרטית.
הטיפול היה קשה וארוך, מייאש ומדכא, ללא הקלות! ממש סוג של גמילה. הכול נוהל בדיוק לפי הספר. הכול מתואם ומסודר ברשותם של דר' בן הרוש והפסיכולוגית רותם קרן.
זו המלחמה השנייה!
שנה עברה מתחילת הטיפול. חזרתי לעבוד, לחדש את הזוגיות הנפלאה עם אשתי, לטפל בשני הילדים המקסימים שלי, לנהל משק בית, לנהל את החיים ולחיות! אני חי וקיים בעולם הזה!

סה"כ עברו שנתיים. שנה אחת של אבחונים וטיפולים שגויים ואילו שנה של טיפול מקצועי ומוצלח. בזבזתי שנה ובה הפסדתי עבודה מוערכת וסבלתי כל אותה עת, ללא טיפול מתאים.
בעזרת המשפחה לא התייאשתי והצלחתי לחיות מחדש.

אבחון וטיפול בהפרעה טורדנית כפייתית אינו מוערך במידה מספקת ע"י המערך הרפואי הציבורי בפרט ובחברה בכלל, אנשים אינם מודעים לבעיה הזאת ותמיד נוהגים בה בביטול ובזלזול של "הכול בראש, צא מזה" – זוהי המלחמה השלישית שלי - מול החברה!

אתם לא צריכים להתייאש, אפשר לצאת מהלולאה הזאת. יש פתרון!
לגבי השלום? אני חי בשלום עם ההפרעה הטורדנית כפייתית ולגבי המלחמה? אז כן אני במלחמה יום יומית אל מול השד שנקרא "הפרעה טורדנית כפייתית".השד ילווה אותי כנראה לכל החיים, כולי תקווה שאצליח להשאיר אותו בבקבוק.

אגב, אני לא באמת סובל מהפרעת קשב וריכוז, גם לא מהפרעות קוגניטיביות, אפילו לא מהפרעות אכילה ואף לא מבעיות זיכרון כפי שאובחנתי. אוסידי בלבד.

זהו סיפור ההצלחה שלי! מאבדון למלחמה ואז לשלום.

בהצלחה לכולם!



שגיא




מורן מספרת


חשבתי שאני לא בסדר שאני משוגעת,
שרצים לי בראש "סרטים" שמה לעזאזל עשיתי שמגיע לי לחיות בכזה סבל בשנים שאמורות להיות הכי יפות שלי. הלכתי לטיפול פה לקחתי כדורים הומאופטים שם, הלכתי לרופאה לפסיכוטרפיסטית,פסיכוליגית ומה לא. בשלב שפסיכיאטר איבחן לי את האוסידי התחלתי לבכות מאושר, שסוף סוף משהו מוכיח שאני לא משוגעת. חיפשתי תקופה ארוכה אחר משהו שידע לעזור לי, לצערי נפלתי גם למקום אחד במשך 9 חודשים שלמעשה קיבלתי טיפול "הפוך" שרק החמיר את המצב. כן. הגעתי גם למצב שרציתי לשים קץ לחיי.
ממש בימים הכי נוראיים שחוויתי, אמא שלי קיבלה המלצה,אפשר להגיד אפילו בלי יותר מדי רקע או פרטים, על מקום שהציל ילדה עם אוסידי. שהיא הייתה בקרשים וקמה משם. את האמת?כבר לא היה לי מה להפסיד אז באתי למרכז, לבושה בטרנינג וטישרט, 10 קילו יותר, עצובה,שבורה, ובגדול מיואשת. מיואשת מזה ש21 ושנה אני חיה עם משהו שמקום אחד במודיעין אמור לרפא. החלטתי לשים את כל הביצים בסל הזה, סל שאם תשאלו אותי הפך אותי לא רק לבנאדם חיי נושם פעיל חייכן שמח וחברותי. אלא הוכיח לי שאני בחורה חזקה! אם בהתחלה קיללתי את זה שדווקא זו ההפרעה שלי? היום אני שמחה שזו ההפרעה שלי כי נרפאתי.




ר' בן 14 מספר


שלום,אני ר' ואני בן 14.
לפני כשנה הגעתי בפעם הראשונה למרכז,
מצד אחד כולי התרגשות להיפטר מהבעיה הארורה הזאת,ומצד שני כולי פחד, לא ידעתי איך אני יצא משם בסוף הטיפולים או מה יהיה איתי.
אני יצליח לצאת מזה?שאלתי את עצמי.
במהלך תחילת הטיפולים עבדתי מאוד קשה,היו לי רגעים שהרגשתי שאני מלך העולם אבל גם היו רגעים של שבירה,בכי וייאוש.
לפני כמה חודשים אחרי שכבר הצלחתי להתשפר מאוד במצב שהייתי לפני כן, ד"ר בן ארוש אמר לי שבגלל שאני במצב סטטי ואין כל כך שיפור הוא ממליץ לי להתחיל טיפול תרופתי עם כדורים.
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות חשבתי אם כן או לא.
אני לא רציתי אבל ההורים שלי אמרו לי שכדאי לי מאוד לעשות את זה ושזה לא יכול להזיק אלא רק להועיל.
היום אחרי 4 חודשים שאני לוקח את הכדורים אני מרגיש ממש בן אדם אחר.
והיום כעבור קצת יותר משנה שאני מטופל במרכז לOCD אני יכול להגיד שסוף סוף יצאתי מזה!
עם כל כמה שזה קשה ואני יודע שזה ממש קשה,איך אומרים:"עבודה קשה משתלמת!"




אשתו של א' מספרת


OCPD: אפשר (ורצוי) לטפל בזה: סיפור אישי

זכיתי ויש לי בעל אוהב ומסור, שהוא גם חבר טוב. לא פלא, אם כן, שבעלי נתפס על ידי החברה הלא-קרובה כבעל אידיאלי, אם כי שתקן וסגור. אך מעגל הקרובים יותר ידע גם על דברים אחרים: צעקות (גם בפרהסיה); אדם שחושב שהוא כל הזמן צודק; שיש לו תגובה שלילית לכל הצעה שלי (Mr. No) ושמבקר כמעט כל דבר שאני עושה בבית (קניתי ארגז כביסה, תליתי תמונה, הזזתי את השטיח וכו'); איש שהוא Control Freak וסובל מחרדה מתמדת (הכוס תשבר אם לא תוצב במרכז השולחן, הדלת תיסגר לילד על היד, הילד ייפול אם ישתובב); קפדן בכל הנוגע ללוחות זמנים (לבר מצווה אחת הגענו עם חתני האירוע...) ונוקשה; סגור ומתקשה בהפגנת חיבה; ושמתקשה לקבל אותות של חיבה (חיבוק, מחמאה, אוכל!). טיפול זוגי שניסינו - נכשל. גם הניסיונות לערב את הורי והוריו לא הועילו. וכך, למרות שאני אדם אסרטיבי, חייתי בפחד מבעלי ובמשך שנים הילכתי על ביצים.

אם הפתיח נשמע לכם מוכר, אולי תשמחו לדעת על המסע ששנינו עוברים כדי לצאת מהמקום הנורא ההוא; אות הפתיחה ליציאה לדרך התחיל דווקא אצלי. לפני כשלוש שנים הגעתי (באיחור ניכר) למסקנה שהצרחות שלו ברחוב פוגעות בכבודי ושזה קו אדום מבחינתי. לאחר מכן ניפצתי את תדמית הבעל המושלם, סיפרתי לחברה על מה שבאמת קורה בביתנו, והיא הציעה לפנות לפסיכיאטר. הביקור הראשון אצל הפסיכיאטר היה מדהים (העובדה שחרב הגירושין הונפה מעל ראשו, "עזרה" לבעלי להסכים ללכת אליו....): למכלול הקיטורים שלי יש שם! – קוראים לבעיה "OCPD".
לפי תפיסת עולמי, כשיש לבעיה שם, זו מחצית הדרך לפתרונה; מאז, חרשתי את גוגל בנוגע ל- OCPD ובעקבות זאת נקטנו בשורה של צעדים כדי לנסות ולפתור את הבעיה (אני מפרטת רק את ההצלחות...):
ראשית, ד"ר בן-ארוש הוא בן אדם(!) ומטפל מקצועי ב- OCPD (הוא קורא לזה OCD); הוא ובעלי עבדו ועובדים יחד בשיטת ה- CBT על הדברים שהתלוננתי עליהם וחלקם הנכבד טופל בהצלחה; שנית, קוקטייל של פרוזק ועוד תרופת הרגעה (פרופ' זוהר); שלישית, דיקור אצל אדם בשם איגור שעובד בבני ברק (עוזר מאוד בנושא החרדות); רביעית, מחקרים מראים שלאנשים עם OCD יש חסרים מסוימים בדם (הומוציסטאין וכו'), ובדיקות הדם של בעלי התאימו בדיוק נמרץ לנאמר בהם. דיאטנית התאימה לבעלי דיאטה שמבוססת על מחקרים אלו והמליצה על תוספי מזון (אומגה 3, ויטמין בי 6 ועוד). בדיקות הדם האחרונות שלו הראו רמות הומוציסטאין תקינות, ואנחנו חושבים שהדיאטה עוזרת; חמישית, קיבלתי ייעוץ ממטפלת שמתמחה באלימות במשפחה (שרי אריאס, שגם היא שילוב נדיר של אשת מקצוע ובן-אדם...); החלטנו ביחד על איזה מלחמות כדאי לוותר, ועל מה צריך לעמוד (צעקות והתנהגויות מוזרות בחנויות). חשוב מכך, היא נתנה לי כלים להתמודדות: להתרחק כשיש צעקות, להכריז על פסק זמן; לעזוב כשיש התנהגות מוזרה בפרהסיה והערות שלי לא מועילות, לעבור לסדר היום לאחר עשר דקות מהרגע שאני מתרגזת עליו (אני עוד מנסה לעבוד על זה...); לא באמת להתרגז ועוד. שישית, סדנה לניהול כעסים; [דבר שביעי שעוד נותר לעשות זה פעילות גופנית, אך בינתיים מסתמנת התנגדות עיקשת לנושא...].

הדרך לתיקון עוד נמשכת, אבל (בימים טובים) אני אופטימית.... כמי שלא ידעה את נפשה מרוב כאב, אני פונה לסובלים מ- OCPD ולקרוביהם: יש מה לעשות; החיים יפים יותר לאחר הטיפול; השינוי אפשרי וכדאי להשקיע!




דני בן 59 מספר


שלום לכולם.
שמי דני, בן 59 וסובל מ-OCD (ליתר דיוק GAD ) מאז גיל 16......
ב-2008 הגעתי למרכז של ד"ר בן-ארוש, בהפנייה של פסיכולוגית בהדסה. לפני כן הסתובבתי שנים רבות בנסיון לא מוצלח להבין מדוע יש לי מחשבות אובססיביות, והרבה שנים חשבתי שכל האנשים חווים את אותן הטרדות והחרדות....
לעיתים טופלתי בכדורים, באנטי דפרסנטים (כפי שכולכם בוודאי מכירים) אך שיפור משמעותי והבנה של מהות הבעיה לא הושגו. את התחושות של המלחמה המתמדת המשבשת את אורח החיים הרגיל איני צריך להסביר לכם.....
השינוי התחיל כאשר הגעתי לד"ר בן-ארוש והוא הסביר לי בכלל מהם מאפייני הבעיה שלי ומהי דרך הטיפול (תרפיה התנהגותית – קוגניטיבית). - הוא התייחס לתבנית השאלות האובססיבית של "מה אם", לשאלת התגובה על גירוי שבעצם לא פותרת כלום ורק מעבירה אותך להתמודדות עם מחשבה או תחושה לא נעימה אחרת ועוד ועוד....יחד עמו בצעתי נסיגה מלאה מדורגת ומבורכת (ובהחלט לא קלה... ) משימוש לא אפקטיווי בכלל של למעלה מ-10 שנים בקלונקס, בעל ההשפעה הממכרת .
למען הבהר היטב, בגלל ה"וותק" הרב שלי בנושא, ההתקדמות שלי היתה בצעדי צב, עם משברים כמו כולכם...., עם התנסות בטכניקת החשיפה, עם חלחול ההבנה שיש לי "אזעקות שווא" תחושתיות ומחשבתיות, עם ההבנה שבמופעי החרדה ישנו שיא ופקיעה עצמית תמיד, ועם שימוש בציפרלקס בהמלצת פרופ' זוהר וד"ר בן-ארוש.
בנוסף לתובנות חשובות ובסיסיות אלה, באישורו של ד"ר בן-ארוש, פניתי להתאמן בקבלה מוחלטת (ACCEPTANCE ) ואי נסיון לשנות, לגבי התחושות והמחשבות מבוססות החרדה.
אני כל הזמן מתקדם, ע"י תהליך ההתאמנות ( בצעדים איטיים, ולפרקים 2 צעדים קדימה וצעד אחורה....) עם נסיגות ותקופות קשות, אך מרגיש ומאמין שאני צועד בנתיב הנכון עם ההדרכה והגב המעולה שקבלתי אצל ד"ר בן ארוש (ועדיין מקבל ב"פגישות תחזוקה" תלת חודשיות עמו). אני מבין שהמוח צריך לצאת מההרגלים המחשבתיים הישנים, ולאמץ דרכי מחשבה חדשות, וזהו תהליך שאורך זמן אך יקצור פירות לבסוף.
ולסיום, הנקודה הכי חשובה לטעמי, היא זאת:
בגלל מה שחוויתי על בשרי בכל הקשור לחרדות, אני רוצה לעודד כל מי שנמצא במסע הקשה אך ההכרחי הזה, כדי לשפר את מצבו. גם אני טרם הגעתי אל "המנוחה והנחלה", ואני משפר עמדות כל הזמן.....
אני בהחלט מוכן לסייע ולתרום מנסיוני הרב למי שירצה להעזר בי, בתיאום דרך ד"ר בן-ארוש, ולנסות לחסוך לו סבל מיותר.
בהצלחה וריפוי מושלם לכולנו, ותודה ענקית לד"ר בן-ארוש !




ד' מספרת


שלום לכולם,
רציתי לשתף אתכם בסיפור האישי שלי...
לבן שמן הגעתי לפני כשנה ושלושה חודשים אחרי שהבנתי שאני סובלת מ- OCD. הגעתי במצב נורא, של חוסר אונים, מצב שבו אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לצאת מזה. כדי שתבינו על מה אני מדברת, אנסה לתאר בקצרה את שעבר עליי.
אפשר לומר שכל היבט בחיי וכל צעד קטן היה קשור ב- OCD. כשאני כותבת את זה אני מתכוונת לכך שבמשך מספר חודשים מעל לשמונה שעות ביום הייתי מתכופפת לרצפה כדי לבטל מחשבות רעות, הייתי מתקלחת מספר פעמים, הייתי מדליקה ומכבה את האור חמישים פעם ויותר, הייתי מפסיקה לאכול באמצע ארוחה בעקבות מחשבה שאם אסיים את מה שיש בצלחת דבר נורא יקרה, הייתי קמה באמצע הלילה ומרגישה צורך עז לגעת בקירות. הייתי מלאת אובססיות ונכנסת למצוקה נוראית מהן. על כל מחשבה רעה אחת הייתי נוגעת ברצפה מספר פעמים. כל עוד נגעתי ברצפה ולא חשבתי על דמות ספציפית חיובית לא הייתי מפסיקה. כן, זה הגיע למצב שבמשך שעתיים ברצף הייתי מתכופפת לרצפה רק כדי "לבטל" מחשבה שלילית אחת. אני יכולה להמשיך עוד שעות ולמלא פה דף שלם בדוגמאות...
בכל אופן, מצבי היה כל כך חמור שהפסקתי ללכת לעבודה, לא תפקדתי, הייתי ימים שלמים בבית, כשהורי צופים בי מהצד חסרי אונים כי אינם יכולים לעזור.
לבן שמן הגעתי אחרי שהייתי אצל פסיכיאטר שאבחן אותי עם OCD. הפסיכיאטר ידע את מצבי הנורא וניסה לעבוד איתי בשיטה פסיכו דינאמית. הוא הגדיר את ה- OCD כהפרעת חרדה. טען שיש לדבר על כל החרדות ולהבין את מקורם והאמין כי לאט לאט תוך כדי הבנה ההפרעה תירגע. משמצבי החמיר יותר ויותר, לא הייתי מסוגלת לעבוד בצורה כה איטית ואמרתי להורי שאני כבר לא יכולה יותר לחיות כך ואני חייבת פתרון. אבי בירר ושמע על המרכז בבן שמן ומיד קבע לי פגישה. במהלך הזמן, התחלתי הדרכות ופגישות סדירות עם ד''ר בן ארוש (היו לי חמש שעות הדרכה בשבוע ושעה בשבוע פגישה עם ד''ר בן ארוש) וכך, התחלתי להבין את אופי ההפרעה, איך היא פועלת ולמה כל זה כל כך לא קשור לחרדות. כמו כן, באמצעות המרכז הבנתי איך כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי היו מלווים ב- OCD (כשהייתי בת שש הייתי מסדרת לפני השינה צבעים במגירה בצורה מסוימת, הייתי מבקשת מהורי להתפלל לשלומי פעמיים, הייתי שואלת שאלות אישור ועוד). כמו כן, התחלתי להבין שמה שיעזור לי לפתור את הבעיה זה להילחם ב- OCD. אין דרך אחרת. להחליט שמפסיקים עם הטקסים, פשוט להתנגד להם. להיפך, יש לחשוב בכוונה על דברים רעים ולמנוע מעצמנו את הטקסים, פשוט לעשות חשיפות יזומות. זה קשה, אני יודעת, היה לי כל כך קשה וזו הייתה התקופה הקשה בחיי. היו לי עליות וירידות אך עם הזמן, ההבנה גדלה, הרצון להילחם התעצם, עוצמת המצוקה שהייתה בי ירדה וחלה התקדמות רבה.
כיום, אני במקום אחר, אני עובדת במשרה מלאה, עזבתי את בית הוריי ועברתי דירה, אני לקראת לימודים לתואר שני, אני רגועה יותר ונינוחה כמו שלא הייתי אף פעם.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות כל כך לד''ר בן ארוש, לפרופסור זוהר ולצוות המדריכים הנפלא (כולל את הגר, טל ומיקה שכבר עזבו), על הטיפול המסור, על זה שבזכותם השתנו חיי, על זה שעכשיו כשאני כותבת את סיפורי האישי אני בוכה מרוב התרגשות שאני נמצאת במקום אחר, מקום טוב הרבה יותר.
אני מקווה שסיפורי האישי יפיח בכם תקווה שאפשר לעבור את זה ויעזור לכם להתקדם. ד'




ר' כותבת לצוות


ר. כותבת הרגשתי גאווה קטנה כשהתבקשתי לכתוב על חוויית הטיפול שלי במרכז, בשבילי זו מין עדות או מעין "אישור נדיר" שנזרק לי כמטופלת מדי פעם על ההתקדמות שעשיתי כאן. וכיאה לאו- סי-דיסטית טובה התלבטתי רבות מה לכתוב כאן למען "הדורות הבאים". חשבתי כיצד לנסח את המסר שלי בצורה המיוחדת ביותר, הכנה ביותר ומעוררת ההשראה ביותר. ואז הבנתי שזה עוד סוג של אובססיה ושפשוט אתחיל לכתוב כבר! בכל מקרה, רציתי להתמקד בטיפול שעברתי פה ולא בסיפור האו סי די שלי משום שזה כבר קיים הרבה שנים ומגיל יחסית צעיר ואיני מסוגלת לתאר אותו בפסקה וספק אם כבר זוכרת את כל הסיפור. כמו רבים הסתובבתי בטיפולים לא מתאימים לי זמן רב, שלא טיפלו בשורש הבעיה שלי עד שהגעתי למרכז. כשהגעתי למרכז, למדתי עד כמה האו סי די היה מוטמע בקווי האופי שלי ובכל מהלך שעשיתי ביום יום. אט אט למדתי לזהות את האובססיה מן הבריא, זה לקח זמן ומיומנות. עם הפרידה ההדרגתית מן האובססיות נפרדתי גם מחלקים מנחמים שהיו בי ואפילו אהבתי: שאיפה למצוינות, פרפקציוניזם, נחישות אובססיבית ועוד... בשבילי התהליך הזה היה משחרר מקבלים שלא ידעתי שהיו קיימים והיום אני שמחה על כל הקשיים שעברתי. אלו אפשרו לי להגיע להיות אדם מאוזן נפשית, חושב, רגיש, מודע לעצמו ולמגבלותיו, מקשיב ללבו, מוכן להתמודדויות העתיד, גמיש, יוזם שינוי בעצמו והרשימה עוד ארוכה... אני באמת מאמינה שמטרתו של טיפול היא לא להפוך אדם למאושר יותר אלא לאפשר לו את חופש הבחירה. וזה באמת ובתמים מה שנעשה כאן במרכז. אז רציתי להגיד תודה על החופש החדש שניתן לי כאן לטעות, להתאכזב, לכאוב וליפול. וכן גם לחוות, להתפתח, לשמוח ולחיות.




ע' מספרת


מאז שאני זוכרת את עצמי סיפורים על אנשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים ריגשו אותי מאוד. אדם נכה שמספר כיצד הצליח, בדם ויזע, לעמוד על רגליו ולשפר את איכות חייו מיד גרם לי לדמוע. אך למרות זאת אף פעם לא קישרתי סוג כזה של הצלחה לסיפור האישי שלי, לקושי הגדול שליווה אותי כל חיי.
עברתי ב-13 השנים האחרונות מעל לשש מערכות יחסים רציניות, ובכל אחת מהן תמיד גילמתי את אותה הדמות. הגברים שלצדי התחלפו, הזמנים והחוויות השתנו אבל אני נותרתי אותו אדם- קנאי, שמרן ורכושני. ההגדרה העצמית הזאת הייתה בזמנו הדרך הקלה ביותר להתמודד עם עצמי, להשלים ולקבל את מי שאני מתוך ידיעה שזה כאן כדי להישאר. ניסיתי להתאים מולי בני זוג שונים, למצוא את אותו אחד שיסתדר במשבצת הנכונה, לא יעשה דבר שיכעיס או יפחיד אותי ויעלים עבורי את כל החרדות. הייתי בטוחה שזאת הדרך להרגיש שהכל נורמלי ותקין, שזה רק עניין של סיר ומכסה ושלא מדובר בכלל על איזה שהוא הכרח שלי לשנות ולהשתנות. לא הייתי מוכנה להרפות ולוותר על הכלים האלו שרכשתי, על ההצצות בפלאפון, השאלות והחקירות המייסרות והרצון לדעת הכל תמיד. האמנתי שהם אלו שיצילו אותי, שימנעו את התגשמות הפחדים שלי, אז למה לוותר עליהם בעצם?
בגיל 23 התעוררתי למציאות מאוד קשה ומקשה, תוצאה של לא מעט שנים בהן הלכתי באותה הדרך בלי שום רצון אמתי לשנות משהו מבפנים. לא הצלחתי לתפקד בצורה תקינה, להתמיד בכל מסגרת שהיא- חברתית, לימודית או תעסוקתית. ההתמודדות עם הקשר הזוגי לקחה ממני כל כך הרבה כוחות ולא השאירה בי הרבה מקום שקט. מצאתי את עצמי מתנהלת בשגרת היום יום אך ורק לפי גורמים חיצוניים לי, נכנעת לתנודות משתנות באופן רגעי. לא יכולתי לקבוע להיפגש עם חברה, להגיע לשיעורים או למשמרת בעבודה כי לא ידעתי איזו מחשבה תתקוף אותי שעה לפני ותפיל אותי לגמרי, עם מי דיבר בן הזוג? למה הוא היה בממתינה? הוא עשה משהו אסור? יש מישהי יפה יותר ממני לידו עכשיו? מצחיקה יותר? הוא עבר גבולות? איך אגלה אם כן?
השיח המתמשך בראש שלי לא הפסיק לרגע והגיע למקומות ספציפיים ומטרידים שהולידו עוד ועוד שאלות. הרגשתי לכודה, לא מצאתי דרך להתנער ולצאת מחוץ לזה אז פניתי לפתרונות שהכרתי, שרק שימרו את המצב העגום.
אין הרבה מרחב או סיכוי לנהל קשר זוגי במציאות שכזו. הימים עוברים מלווים בהמון סבל לשני הצדדים והרגשתי שממני לא תגיע הישועה. ניסיתי הכל, כך לפחות חשבתי- ביו פידבק, פסיכולוגיים, הומאופתיה, רסקיו, דיקור ומה לא. כולם הגדירו פה אחד שאני סובלת מחרדות. הכאב והפחד שהתעוררו עם כל מחשבה מטרידה, הרעידות בגוף, התיאבון שנעלם קליל, תת המשקל שהגעתי אליו והבכי הלא נגמר, כל אלו כביכול התאימו לתבנית החרדתית, וכך יצא שבמשך יותר משלוש שנים עברתי מטיפול אחד למשנהו מבלי להתחיל ולטפל בבעיה האמתית.
בכל פעם נאלצתי להתמודד מחדש עם עוד אכזבה מטיפול שניסיתי, עם עוד תסכול והרמת ידיים. למזלי התחלתי באותה העת להיפגש עם פסיכולוגית קלינית רגישה ומקצועית. עם הזמן היא הבחינה מהשיח איתי שיש משהו מעבר, ושלחה אותי לאבחון פסיכיאטרי. היה לי מאוד קשה ללכת לאבחון, שכן זה בעצם להודות שישנה בעיה שצריך לטפל בה, לוותר על דברים מסוימים ולקחת סיכונים.
מהאבחון עלה שאני סובלת מ-OCD, מטריכוטילומניה ועוד כמה מושגים שלא הבנתי בזמנו. הפסיכיאטרית המליצה על נטילת פרוזאק וטיפול CBT במרכז ל-OCD. מאז ומעולם התנגדתי לכל טיפול תרופתי שהוא, אך הבנתי שהוא בגדר "מרגיע פני השטח", כלי שיאפשר לי לעבוד על הדברים העמוקים והכואבים שכרגע כלל אין גישה אליהם.
הגעתי לפגישה עם ד"ר בן ארוש, ובתחילה היא לא הייתה שונה מכל פגישה ראשונה עם גורם מוסמך שניסיתי להסתייע בו. סיפרתי את סיפור חיי כפי שהכרתי אותו, חוויות שעיצבו אותו כאדם קנאי, אנטי ליברלי ושמרן בהווייתו. ד"ר בן ארוש היה הראשון לשאול את השאלות הנכונות, אלו שמעולם לא ייחסתי להן משקל רב אבל ליוו אותי בכל רגע בחיים. הרגשתי שאני בפעם הראשונה חולקת את אותו שיח פנימי מבלבל ומעיק עם אדם חיצוני. הוא שאל אותי על ההתנהלות השוטפת שלי, ירד לפרטים ודפוסים ובעיקר הסביר לי מבלי לייפות כלל מהו הטיפול שהוא מציע.
יהיו המון שיעורי בית, המון מטלות, המשפחה תהיה שותפה לטיפול וכך גם בן הזוג. זאת תהיה גמילה קשה מהרגלים מוכרים, עבודה בלתי פוסקת והמון כוח רצון. רציתי את זה מאוד, אבל גם פחדתי מההתחייבות העצומה הזאת. והכי פחדתי להתאכזב שוב.
לקחתי נשימה ארוכה והתחלתי את הטיפול. בפגישה הראשונה במרכז ד"ר בן ארוש פנה לבן הזוג שלי ואמר לו שמעתה הוא לא עונה לי על שום שאלת אישור שתישאל מצדי. הרגשתי תהום עצומה בתוך תוכי, פחד ענק, כאילו ככה פתאום בהינף יד לקחו לי את העוגן היחיד שאי פעם היה לי. לא היה לי שמץ של מושג איך אחיה מרגע זה ואילך בלי תשובות לכל השאלות שמתרוצצות לי בראש, איך אתמודד עם כל המחשבות המטרידות שמטביעות אותי. רק אז התחלתי להבין את המשמעות של הפרעה טורדנית כפייתית, את הכוח העצום שלה לשבש מהלך חיים תקין וליצור לך מול עצמך מושג מתעתע של הידיעה הברורה של מי אתה. הייתי צריכה לוותר על הכל ולהתחיל מחדש, להבין בכלל מי אני מאחורי מעטה הטקסים הזה שסיגלתי לעצמי. אין יותר קנאית, שמרנית מתוך בחירה ברורה והחלטית, כל המגננות, החומות והפחדים התחילו להישבר בזה אחר זה ונותרתי לבד.
בן הזוג לא ענה יותר, לא משנה כמה שאלתי, התפתלתי והתחננתי שזאת השאלה האחרונה. המצוקה הייתה אדירה ובאמת הרגשתי שאני נגמלת מהחומר הכי ממכר שיכול להיות. עמדו לצדי במהלך 24 שעות ביממה מיטב האנשים שהבינו בדיוק עם מה אני מתמודדת. הודעות SMS ללא הפסקה, שיחות טלפון, פגישות שבועיות והדרכות בבית שלי. פתחתי הכל בפני הטיפול ואין תחום שלא חלשנו עליו. לצד ההכוונה וההדרכה התובענית פיתחתי עצמאות, בייסורים קשים אמנם אבל זה הגיע. הרגשתי לאט לאט איך אני משילה מעליי עוד מעטה ועוד מעטה, מוותרת על כל המהות שלי שהכרתי, אבל בו בעת מתוודעת לאחרת.
התמודדתי עם אתגרים ומשימות שלעולם לא חשבתי שאוכל לעמוד בהם. רמת הקושי עלתה עם כל מפגש אך כך גם היכולות שלי. הרגשתי בתוך מסגרת מסוימת, לא הלכתי לאיבוד לרגע והמוטיבציה גברה עם כל הצלחה קטנה ואישית שלי. הרצון לבדוק את הפלאפון שלו דעך, המפגשים החברתיים שלו כבר פחות מנעו ממני עשייה עצמית, יכולתי לעבוד, ללמוד ולהתחייב יותר למטרות ואנשים סביבי. פתאום הרגשתי את עצמי, גיליתי את תחומי העניין שלי ואת ההנאות הפשוטות, את החיים בלי קול פנימי תמידי שמונע ממני לעשות כל דבר אחר שלא נוגע אליו.
אלו היו חודשים לא פשוטים בכלל, התמסרתי לטיפול ככל שיכולתי והתמודדתי עם כל מה שחשבתי שלא אוכל. אך התוצאות הגיעו, התגמול לעבודה הקשה. השמרנות, הקנאות והרכושנות פינו את מקומן לחשיבה פתוחה, לסקרנות ולרצון ללמוד ולגלות. אני כבר לא נתונה תחת תווית מסוימת, כבר לא מתויגת בכותרות ברורות וכבר לא מתחבאת מאחורי גבולות ופחדים. אין לי תשובה מוכנה מראש למי אני, אין לי שאלות מטרידות שמלוות אותי בכל רגע ביום. אני ממצה את עצמי, משתדלת לממש את הפוטנציאל שבי וכבר לא נמנעת. למדתי לקבל את מה שיבוא, מבלי לדעת מהו וגם זה בסדר. לתת אמון בעצמי, להניח דברים בצד ולהבין שהכל בר שינוי, הכל אפשרי.
לא הכל מושלם כמובן, החיים תמיד מזמנים קשיים ואתגרים וההתמודדות לא פוסקת. אבל ברגע שרכשתי את הכלים הנכונים, ההכוונה הנכונה וההשקפה המאוזנת אז קל יותר לקבל אותם.
הטיפול במרכז ל-OCD בראשותו של ד"ר בן ארוש ובעבודתם המסורה של רבים וטובים נוספים לצדו (ותודה למבל המדהימה) הוא בבחינת מציל חיים בעיניי. הוא סיפור "כנגד כל הסיכויים" האישי שלי שאפשר לי להכיר את מי שאני ולהאמין שיש פתרון וישנה דרך אחרת. ועל כך לעד אהיה אסירת תודה.






מתן מספר


שלום.. שמי מתן', מאז שאני זוכר את עצמי הייתי "ביישן" בצורה קיצונית, בעל רגליים קרות בתור ילד כאשר אני עולה לשחק כדורגל מול אנשים זרים או בקיצור :"חסר ביטחון".
בגיל ההתבגרות, כאשר החלו להתעניין בי נשים... דבר שכל כך רציתי, שתיהיה לי חברה... שוב קיבלתי רגליים קרות, ואת מי האשמתי? את האוזניים שלי... בגיל 17, אחת הבנות היפות בשכבה רצתה אותי, ואני בטיפשותי לא עשיתי את הצעד, למה ? כי שוב... הייתי "ביישן", והאוזניים שלי היו גדולות מידי, ובולטות (לעיניי בלבד כמובן), אז מה עשיתי? שיגעתי את אמא שלי.. הפעלתי עליה לחץ כבד שעליי לנתח את האוזניים ולסדר אותן ככה שלא יבלטו, שיקטינו אותן. עברתי את הניתוח, סבלתי נורא... היה ממש קשה, וכמובן שלא הייתי מרוצה מהתוצאה, כל הזמן שאלתי את אמא "האם זה יסתדר? האם הנפיחות תרד והאוזניים שלי יקטנו קצת ויהיו כמו שאני רוצה?" התשובות שלה כמובן לא סיפקו אותי והארכתי שיער איתו הסתרתי את האוזניים. חברה- לא היתה... לא היה לי האומץ לעשות את הצעד כלפיה, כי עד שהאוזניים לא יסתדרו.. אני לא עושה את זה. בזמנו גם הייתי בטיפול אצל א', שהיתה נגד תרופות, לא ידעה לזהות את הבעיה ממש, והטיפול שלה ממש לא עזר לי, אך עצם ההסתרה של האוזניים עם השיער "הרגיעה" את האובססיה במעט, לזמן מוגבל בלבד.
בגיל 18, עם הגיוס לצבא והמקלחות המשותפות, התחלתי להשוות את איבר המין שלי עם האחרים.. וההתעסקות סביבו הלכה וגברה, לא הייתי ישן בלילות, הייתי חושב על הגודל שלו, ונמנע מקשרים רומנטיים, כמו זומבי הייתי בצבא כשהייתי בבסיס סגור, השיא היה שמרוב ייאוש בעמדת שמירה דרכתי את הנשק כשהייתי לבדי וחשבתי לשים קץ לחיי.... הייתי מלא סבל ותחושת ייאוש, במחשבה שאין משהו שיכול לרפא אותי וזהו גורלי. שיתפתי את אמי, לאורך כל הדרך, היא דאגה שאפגש עם פסיכיאטר, הוא ניתח את מצבי והבין שיש לי BDD , זו הפעם הראשונה שנתקלתי במילה הזו, הפרעה אובססיבית שקשורה לגוף. הפסיכיאטר הביא לי טיפול תרופתי והפנה אותי למטפל CBT . הטיפול אצל המטפל התאפיין בכך שאני יושב אצלו ומספר לו על הבעיות שלי, ואז אנחנו "מתקנים" את המחשבה יחד, חושבים "בצורה הגיונית" , הדבר היה מרגיע לזמן מוגבל, אך מיד לאחר מכן שוב האובססיה היתה עולה. באותה תקופה, יצאתי מהמסלול היוקרתי שהייתי בו בצבא בעקבות הOCD והתחלתי לעשות יומיות, אז הכרתי את החברה הראשונה שלי, ג'. ההתחלה עם ג' היתה חיובית, אך תמיד החשש מהגודל של איבר המין שלי – האם הוא מספיק גדול, היתה שמה. כמו כן, האובססיה עברה גם לגוף שלה, אם היתה שיערה מיותרת אצלה בגוף הייתי מעיר לה, או שואל אותה שאלות אישור על איבר המין שלי, הOCD (BDD) פשוט חיסל לנו את הקשר וזאת לאחר שנה ו7 חודשים שהיינו יחד – זה המקום לציין שאני מצדיע לה שהיא הצליחה לסבול אותי תקופה ארוכה כל כך.
החיים ממשיכים, השתחררתי מהצבא – שירות צבאי מלא, וזאת על אף הקשיים ועל אף שהציעו לי להשתחרר באמצע השירות, נאבקתי להמשיך. התחילה התקופה של מריחת הזמן, של לא לדעת מה ללמוד, של האזרחות, עשיתי פסיכומטרי, טסתי לחו"ל (גם שם נמנעתי מהרבה דברים בגלל הOCD, כמו להיות עם בחורות, כמו כן גם הייתי מתבייש בזה שהייתי ג'ובניק בצבא, שם שואלים הרבה "מה עשית בצבא?", אז זו עוד סיבה שבגללה לא הייתי יוזם דברים עם בחורות שמצאו חן בעיניי), חזרתי לעשות מועדפת, ואז כבר הרגשתי שאני ממש מבזבז את הזמן ושאני צריך להתחיל איפשהו כדי לגלות לאיזה תחום אני נמשך – אז התחלתי. במהלך כל התקופה של הצבא וטיפה אחרי הייתי ב ON OFF עם הטיפול התרופתי, אך לא באמת הייתי בריא.
התחלתי ללמוד, תקופה חדשה בחיים ומאוד מאתגרת, מכירים הרבה חברים, בנות , ושם.. בדיוק שם – התפרץ לו שוב הOCD עם הכותרת של ה"איבר מין קטן". חזרתי לפסיכיאטר, הוא הפנה אותי למטפלת שהיא ה"גורו" של הOCD . הלכתי אליה, והטיפול אצלה גם היה שיחתי מלווה בהסברים, לא היתה לו כמעט השפעה, במהלך התקופה שאני מטופל אצלה החלטתי ללכת לפלסטיקאי שיעבה לי את איבר המין, אפילו שזה עיבוי זמני , עשיתי זאת ולא הייתי מרוצה מהתוצאות. עדין המשכתי ללכת למטפלת , והיא כבר הבינה שאין לה מענה לתת לי, ושלחה אותי למרכז לOCD במודיעין ,
ד"ר בן ארוש יטפל בך, כך היא אמרה. זה היה סמסטר קיץ, ספרתי את הימים כדי להגיע לפה, כל כך סבלתי.. פחדתי לקחת את התרופות שמא הן גלולות למניעת היריון שאולי עלולות להקטין לי את איבר המין בגלל ההורמונים שיש בהן. הייתי עושה טקסים עם אמא שלי על ימין ועל שמאל.
ואז הגיע התאריך, בו נפגשתי עם ד"ר בן ארוש, הפגישה היתה מרגיעה, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, היינו אני אמא שלי ואחי בפגישה הראשונה. הייתי על סף דמעות כשהבנתי שאמא שלי שכל כך אוהבת אותי יש לה חלק בטיפוח הOCD שלי בכך שהיא שיתפה איתי פעולות בטקסים, בשאלות האישור הרבות – מסכנה, בטח היא חשה הרבה אשמה.
התחלתי את הטיפול האינטנסיבי פה, וסבלתי, סבלתי הרבה.. שנאתי את ד"ר בן ארוש השחצן, את הצוות הנוראי פה שמתעלל לי בנשמה, ("הם לא מבינים מה שעובר עליי, הפחדים שלי אמיתיים!! הם משוגעים.. ד"ר בן ארוש שחצן וחושב שיודע הכל, הוא לא מבין שבאמת הזקתי לעצמי פה!") ובמקום לשבת לדבר איתי "וללטף" אותי בשיחה, ולהרגיע, הם עושים ההפך – נותנים לי לעשות דברים שאני מפחד מהם, מעצימים לי מחשבות, נותנים לי לגעת בדברים שאני מפחד מהם ולוקחים את הדברים לקיצון ההפוך לגמרי ממה שהייתי רגיל עד עכשיו בכל הטיפולים שעברתי. הייתי ברגעי משבר, חשבתי לעזוב, להפסיק, שיגעתי את אמא שלי, שיגעתי את כולם, אך כל פעם שעמדתי להישבר סופית וללכת אמרתי לעצמי – אתה פאקינג 10 שנים עם ההפרעה הזאת, פספסת כל כך הרבה , מה יש לך כבר להפסיד? תן הזדמנות.
אכלתי "הרבה קש" בטיפול. אבל תוך זמן קצר, של 4 -6 חודשים , השתפרתי פלאים, הסימפטומים פחתו , המחשבות הטורדניות שמפוצצות את המוח פחתו , יכולתי להתרכז בלימודים.. והיום, שנה וחצי אחרי, אני כבר יורד במינונים של התרופות, ויש לי חברה, ואנחנו גרים יחד ואוהבים. אני לא נמנע משום דבר, לא מפחד על עצמי, ונהנה מהחיים ומוטרד מדברים ששווה להיות מוטרד מהם (לימודים, המבחנים הקרובים... וגם אם אני מוטרד ממשהו, אז זה בצורה פרופורציונאלית), לא ממחשבות סרק שמרוקנות אותך מאנרגיה ומוציאות לך את השמחה ואת החיות מכל מה שאת\ה עושה. זה בקצרה סיפור חיי עד לנק' זו של החיים ושל הטיפול, הטיפול בהתחלה אינטנסיבי מאוד, אך עם הזמן יורדים במינונים, גם במינוני התרופות יש ירידה משמעותית, וזה שווה את זה, שווה את העצבים, את המאמץ את הדמעות ואת הכסף.
נ.ב
צוות מדריכים נפלא, תודה רבה לכם שליוויתם אותי ולא ויתרתם לי.
ד"ר בן ארוש ופרופסור זהר "השחצנים" , והבטוחים בעצמם שהם יודעים הכל – אני אוהב אתכם, הצלתם את חיי.
ד"ר בן ארוש – כיף לי לדבר איתך, להנות מחכמתך הרבה שבזכותה למדתי גם על ההפרעה הרבה ואיך להתרפא ממנה.
אתם פשוט מלאכים ואני חייב לכם.

ולך קורא\ת יקר\ה , אל תישבר\י, החיים אמנם לא פיקניק, אבל יש תקווה, התמדה למרות הקושי - זה סוד ההצלחה, לכ\י על זה בכל הכח, אין מה להפסיד.. זה ישתלם, מילה שלי.
הרבה בריאות,
מתן




ע.נ מספר


ע.נ

אני הגעתי למרכז לטיפול בOCD במהלך חודש אוגוסט, ההגעה למרכז הייתה בעיקר בגלל רצונם של הורי, אך כמובן שאני גם הבנתי שאני במצב שאינו טוב ואינו יכול להימשך.
החודשיים שקדמו להגעה למרכז היו החודשיים הנוראיות בחיי, הרגשתי כאילו אני כלוא בכלא אכזרי שכל יום נהיה יותר ויותר אכזרי.
הטקסים שלי בעיקר התרחשו בשירותים ובמקלחת, השירותים והמקלחת תמיד היו מחוברים, זאת אומרת שאין מצב שאני יכנס לשירותים ולא יתקלח, אני הייתי יכול להגיע למקרים של שיא בהם הייתי 7 שעות בשירותים!! בזמן זה הייתי מבזבז כמות מטורפת של 4 חבילות מגבונים, המגבונים שמשו בעיקר לניקיון השירותים אך גם לניקיון עצמי.
וכמובן שהטקסים היו ממשיכים גם אחרי השירותים, אני זוכר את עצמי יושב ודואג לכך שעוד מעט אני צריך להיכנס לשירותים, ככל שניסיתי להילחם בOSD לא הצלחתי.
הייתי רוצה כל כך לצאת מהשירותים אך לא הייתי יכול, כאילו מישהו נועל לי את הדלת ואומר לי שרק אם יסיים את הטקסים אני יוכל לצאת מהשירותים.
גם שינה מחוץ לבית הייתה לי כדבר קשה מאוד, אני לא הייתי יכול לישון על מצעים שאינם המצעים שלי שבמיטה שלי.
בתחילת הקיץ כאשר הורי הציעו לי לגשת לטיפול בOCD, אני ממש לא הסכמתי, אפילו אפשר להגיד שפחדתי מלגשת לטיפול.
אך כעבור כחודשיים הבנתי שאין לי אפשרות אחרת להיפתר מהסבל הגדול הזה חוץ מטיפול בOCD בחודשיים אללו הOCD שלי גדל מאוד, משעתיים בשירותים(גם זמן רב) גדל הזמן ל6-7 שעות בשירותים. גם הכמות המגבונים גדלה בטירוף מחבילה אחת גדל השימוש ב4 חבילות.
באיזה שהוא שלב הייתי פשוט מתחיל לבכות מהידיעה שאני עכשיו צריך להתקלח(ולהיכנס לשירותים)
אני זוכר את עצמי ביום הולדת שלי שהתרחש בקיץ, כלוא בשירותים. התעוררתי בבוקר בסביבות 10:00 ונכנסתי לשירותים ופשוט לא יכולתי לצאת מהשירותים, אני יצאתי מהשירותים בערך ב15:00 והבנתי איך מצבי קשה מאוד.
כיום אני לאחר טיפול במרכז לטיפול בOCD אדם אחר! המרכז פתח לי את הדלת מהמצב הקשה שהייתי בו, אפשר להגיד שהמרכז בעצם הוציא אותי מהכלא הארור שנקרא OCD .
כיום אני יכול להתקלח בזמן של 5 דקות כמו כל אדם אחר ויכול לבצע את כל רצוני בלי חשש שעוד מעט צריך להיכנס לשירותים או שצריך להתקלח.
גם בעיית השינה מחוץ לבית שלי נפתרה ובעוד חודש אני יסע למסע לפולין, למסע זה אני לא הייתי יכול לצאת אלמלא הטיפול בOCD.
וטיפ קטן מימני לקורא הסובל מOCD, אל תפחד לגשת לטיפול!! תאמין בעצמך ותדע שאת הכול אתה יכול לפתור ומה שצריך זה רק את הרצון שלך להיפתר מהאויב הקשה הOCD!! תאמין בטיפול ותפעל לפי כל מה שאומרים לך! ובכך תוכל לפתור את עצמך מהOCD
אני רוצה להודות לאנשים שעזרו לי לצאת מהכלא של הOCD: רותם קרן, ד"ר בן ארוש, פרופסור זוהר, שני בליסיאנו, שחר צדוק, יעל וילנר ולכל שאר המדריכים...




יניב מספר


יניב מספר:
הגעתי למכון כאשר הOCD תפס שעות רבות מחיי היום יום שלי.
הייתי מוגבל בהרבה מאד דברים, והיה לי קושי רב להתמודד עם כל מה שקשור לנושא הפרשות גוף.

כדי להגיע לתוצאות טובות של שקט נפשי ממחשבות טורדניות יש צורך לעבוד קשה ובהחלט מובן שזה יכול להתריע.
חשוב להגיע להחלטה שאתם מוכנים לעבוד קשה ולהיות מסורים לתהליך.

רק בדיעבד ניתן להבין שהיה כדאי לעובד קשה ועד כמה החיים היו מוגבלים קודם לכן.
ה"סבל"/ קושי שחווים בחשיפות הוא מחיר קטן לעומת החופשיות שמקבלים לאחר שחווים התרגלות לטקס/ מחשבה מסוימת.

בידכם לשנות את המציאות שאתם חווים – זו היא לא גזרה משמיים.

בהצלחה לכולם




אמא של מטופלת מספרת


הסיפור שלנו התחיל כשהילדה שלנו עברה לחטיבה. חשבנו שנפלו עלינו השמיים. היא היתה עושה כל דבר מספר פעמים (לובשת חולצה מספר פעמים, עולה במדרגות מספר פעמים ועוד). היא היתה חוזרת על כל פעולה מספר פעמים.

היא היתה ילדה מאוד פעילה בתנועה, היו לה המון תחביבים וחוגים. את הכל היא עזבה. הכל הלך והצטמצם, עד שהיא הגיעה להימנעות מוחלטת, כמעט מכל פעולה בסיסית (אפילו ללכת לבי"ס). בנוסף, היו אנשים ספציפיים שהיא לא היתה מסוגלת לפגוש אותם. שגם מהם היא נמנעה. לאט, לאט, היא התחילה להסתגר בבית ולהימנע כמעט מהכל.

התחלנו ללכת לכל מיני פסיכולוגים קלינים, שעברו את כל המבחנים של האקדמיה. במקום לתת מענה מקצועי, הכניסו אותנו למעגל של רגשות אשם ולתחושה שאולי הילדה עברה איזושהי התעללות. אני לא יכולה לקרא לזה "טיפול", כי זו היתה רשלנות רפואית שנגררה כמעט חצי שנה. חצי שנה של סבל יומיומי ואוירת טרור בבית. הלכנו על "קצות האצבעות". קיבלנו הדרכה כושלת מאותם אנשים לא מקצועיים. וזה כמובן לא מנע כלום, אלא רק הגביר את כל התופעות.

אחרי חצי שנה של יאוש וכאב לב, הגענו אל המרכז של ד"ר עודד בן ארוש. בטיפולו המקצועי והמותאם, חל שיפור בתוך כמה ימים בודדים. קיבלנו את הילדה שלנו במתנה. ד"ר בן-ארוש היה תמיד זמין לשאלותינו (בהתחלה כל יום). הרגשנו שסוף, סוף מישהו יכול להביט לנו בעיניים ולהבין מה באמת עובר על הילדה שלנו. ובנוסף, כמובן, לתת לנו ולה כלים להתמודד עם המצב, שעד לפני כמה זמן, נראה לנו כמו סוף העולם. הרגשנו פעם ראשונה שמישהו "נותן לנו יד" ומוביל אותנו למקום הנכון.

המרכז שוכן במודיעין ואנחנו גרים בצפון הארץ, נעזרנו בתכנת הסקייפ. וכשהיינו צריכים להגיע למרכז שילבנו גם עצירה נחמדה בדרך.

השקט חזר לביתנו. הטרור שהשתלט על כל פינה, נעלם כלא היה. מי היה מאמין?! חלום שהתגשם...

אם גם אתם הורים לילדים, או שאתם בעצמכם סובלים מהפרעה טורדנית כפייתית, אל תהססו לשניה. בעלי שכבר איבד כל אמונה בפסיכולוגים, קורא למרכז של ד"ר בן ארוש: "מרכז מציל חיים". זה לא רק הילד שסובל. כל המשפחה סובלת יחד איתו. ההורים, האחים... כולם. אין מקום להתלבטות.

אם היה לילד שלכם חור בלב, הייתם טסים לקצה השני של העולם? אז גם כאן, אין מקום לשאלות. לא המרחק ולא הכסף. פשוט להגיע, לקבל את הטיפול (CBT) הכי מקצועי שיש ולדעת שאתם בידיים הכי טובות. לקצר את הסבל, לחזור לשגרה שפויה ונעימה בתוך זמן קצר (הטיפולים האחרים כמו הדינמי, לא רק שלא יעיל, אלא לוקח שנים ולא עוזר בכלום). שימו לב שבטיפול טוב, תוכלו כבר להרגיש שיפור משמעותי תוך שלושה שבועות.

זה הדבר הכי נכון שאתם יכולים לעשות למי שיקר לכם באמת!

אם אתם הורים לילדים ועדיין אתם מתלבטים, אני אשמח לשוחח אתכם (רק בשביל למנוע סבל מיותר לעוד ילדים נוספים). תוכלו לקבל את הטלפון שלי, אחרי התייעצות עם ד"ר בן ארוש.

אומרים ש"כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". ד"ר בן ארוש ממשיך להציל עולמות שלמים.

תודה גדולה! אדם יקר! קשה לתאר במילים כמה עזרת לנו. תמשיך להציל משפחות שלמות. בהצלחה בשליחותך המסורה והמקצועית.




ת' מספרת


שלום
סבלתי במשך שנים ממצב רוח ירוד וממחשבות מציקות הסבל התבטא
בכל תחומי החיים לא הבנו כל המשפחה מה עובר עלי וממה אני סובלת
הייתי שקועה רוב היום במחשבות
עד שגילו שאני סובלת מאובססיות ומכפייתיות הלכנו לפסיכולוגים שעבדו בשיטת ה c b t
ולא היה שינוי לטובה הגענו למרכז בבן שמן וגילינו מקצועיות רבה והרבה סבלנות
אני ממליצה לסובלים מכפייתיות ישר להגיע למרכז ולא להצתייאש אף פעם בהתחלה זה לךא
קל ראבל זה שווהו ומשצתלם הייתי מבצעת הרבה חשיפות שהייתי מתקשה בהם לא היו נותנים לי לחזור על פעולותי שוב כהוכחה לכך מכתב זה כתבתי בלי לקרוא שוב ובלי לתקן מאומה ושידעו כולם שיוצאים ממההפרעה אף אחד לא הנשאר עם זה
אבל אם המון סבלנות ותקווה ורק עםאתמם עוברים ומטפלים דרך נהמרכז בבן שמן
בהצלחה ובריאות תמיד




מ' כותב


" אור גדול מאיר הכל ויותר כבר לא צריך לשאול, אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות. להתחיל הכל מהתחלה כמו לנשום הראשונה. אני כאן, אני לא מתבזבז יותר"

אני מתן בן 25 מאזור המרכז ואני סובל מOCD לקח לי שנים לגלות את זה, למעשה עברתי את גיל ההתבגרות עם הידיעה שמשהו אצלי לא בסדר אבל לא ידעתי להצביע על מה בדיוק, הסתרתי את המחשבות שלי ואת הטקסים סביב אותם מחשבות, במשך שנים.

הOCD שלי התבטא במחשבות שסבבו סביב הנושא של פגיעה באחר, זהות מינית, סדר וניקיון. התחושה של מי שסובל מOCD היא מייסרת, מביאה למצב של חוסר אונים. היא פוגעת בתפקוד וביכולת לחוות רגעים מיוחדים ושגרתיים, אתה נוכח במקום אחד והמחשבות נמצאות במקום אחר לגמרי. העיסוק סביב מציאת תשובות לשאלות שהאובססיה יצרה, העסיקה אותי רוב שעות היום. פגעה לא פעם באנשים סביבי. והאיחולים שלי לעצמי שלא אתעורר בבוקר היו משהו שבשגרה.

כשהשתחררתי מהצבא טסתי לטיול הגדול לבדי. ושם על המטוס בדרך לתאילנד היו לי 9 שעות של חשבון נפש, הגעתי למסקנה שאני לא יכול לסבול יותר את אותם ייסורים. אני נוסע לטיול הגדול לחופש הגדול והאמיתי אבל ככל שאני חווה יותר חופש אני נכנס לכלא יותר צפוף. והגעתי להחלטה שהדבר הראשון שאני אעשה כשאני חוזר לארץ הוא לטפל בבעיה שלי. ואכן זה מה שעשיתי. זה היה הצעד הכי קשה שעשיתי בחיים, את אותם סודות שהסתרתי במשך שנים והעסיקו אותי רוב שעות היום גיליתי בפני ד"ר בן ארוש.

את שירותי הצבאי העברתי ביחידה מיוחדת, הדבר הראשון שד"ר בן ארוש אמר לי לאחר שחשפתי בפניו את המחשבות שלי, הוא שהרצון שלי להחלים הולך להיות משימה מאוד קשה, וכמו בצבא אני צריך לעמוד במשימות ובחשיפות שעליי לבצע. ובהחלט זה היה קשה! הרבה יותר מהשירות הצבאי, אבל שווה.

הטיפול במרכז זה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש, קיבלתי את החיים שלי בחזרה ולא פחות מזה.
אני אסיר תודה לכל מי שלקח חלק בטיפול שלי המזכירות הנפלאות, המדריכות והמדריכים, ד"ר בן ארוש ופרופ' זוהר.
אני כלכך שמח שנקלעתי לשביל הזה שהוביל אותי למרכז ולטיפול.




א' כותב


הגעתי למרכז אחרי שעברתי במקום אחר טיפול cbt שאפשר לי להוריד מינון תרופתי ושיפר את הרגשתי אך עדיין לא באופן מספק. תחילת הטיפול יצרה אצלי התנגדות משמעותית שכן הדבר היה כרוך בחזרה להעלאת מינונים. רק לאחר זמן התלבטות שבסופו הכרתי בכך שאין לי מה להפסיד הסכמתי לטיפול. כך, רק לאחר העלאת המינונים יכולתי לשפר את דרך התמודדתי עם הocd, להרגיש יותר טוב וכחלק מכך גם לרדת במינונים אף פחות מהרמה בה הייתי כשהגעתי למרכז. אני מודה למרכז ששיפר לי את איכות החיים בצורה ניכרת




ג.ס מספר לצוות


ג' מספר:
שלום לכולם,
בערך מגיל 13 התחילו להופיע אצלי מחשבות בנושאים שונים שהטרידו אותי מאוד. המחשבות אפילו יותר מהטרידו אותי, הם הקשו עליי לתפקד ביומיום – חשבתי שאני בן אדם נורא, לא הבנתי איך אני מסוגל לחשוב מחשבות שכאלו והייתי מתייסר על כך. כדי להלחם במחשבות האלו הייתי עושה פעולות מסוימות שכביכול נלחמות במחשבות המטרידות- שטיפת ידיים אינסופית שגרמה לי לחתכים בידיים, סגירה חוזרת של דלת הכניסה, מילים שהייתי אומר לעצמי כדי לבטל את המחשבות. חשבתי שאני בן אדם רע בגלל סוג המחשבות שחשבתי ואפילו הייתי בטוח שגם יקרה לי משהו בגלל אותם המחשבות. ככה חייתי כ-15 שנה שאני נלחם בעצמי בלי סוף ומקשה על התפקוד של עצמי. בשלב מסוים שההתמודדות כבר הייתה אפילו יותר קשה מבעבר, הבנתי שעליי לטפל בocd. הטיפול, שהתחיל בפגישות שבועיות עם המטפלים ובפגישות חודשיות עם ד"ר בן ארוש גרם לי להתמודד עם הבעיה פנים מול פנים ובלי תירוצים. הטיפול נגע בצורה מקיפה ויסודית בכל הנקודות ובכל הבעיות שהיה לי קשה להתמודד איתן וגרם לי בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים להתמודד איתן בצורה אמיתית. התוצאות לא איחרו להגיע – הסובבים אותי התחילו להרגיש בשינוי. בטיפול עלייך להיות הכי אמיתי ולחשוף כל הזמן את האמת ואת המצב כפי שהוא על מנת שהתוצאה תהיה הכי טובה. לאחר מס' חודשים מצבי השתפר בהרבה ולא נזקקתי לפגישות השבועיות עם המטפלים, אלא רק לפגישות החודשיות עם ד"ר בן ארוש. כמו כן, יש גם את הטיפול התרופתי. בהתחלה לא כל כך הייתי בעד בגלל "מה שיחשבו עליי" אם אני אקח כדורים. הבנתי שלמחשבות אלו אין שום בסיס. הטיפול התרופתי עוזר. היום אני יכול להגיד שבעזרת הטיפול המסור של ד"ר בן ארוש והצוות מצבי השתפר ללא היכר. הטיפול עוזר והרבה.




משפחתו של נ' כותבת


לפני כשנתיים כשבננו היה בגיל ההתבגרות חל שינוי לא ברור בהתנהגותו והוא נכנס למצוקה נפשית גדולה שהשפיעה קשות גם עלינו. התחלנו טיפול אצל פסיכולוגית שמתמחית בבני נוער. לאחר כחודשיים ללא שינוי הבנו שזה לא הכיוון הנכון. התחלנו לשוטט בד"ר גוגל ועלתה במוחנו הסברה שמדובר באו סי די. באמצעות האינטרנט נחשפנו למרכז לאו סי די במודיעין ויצרנו איתם קשר. במפגש הראשון בננו הובחן מידית כאו סי די. לאחר מספר טיפולים חלו שינויים מהותיים בהתנהגותו ובהרגשתו. המקצועיות של המטפל הצמוד והתרגול, והליווי של פרופ' זוהר חברו יחדיו והצילו את בננו ואותנו מהתהום אליה נפלנו. אנו מודים מקרב לב לצוות המרכז וממליצים לכל מי שמרגיש מצוקה נפשית אישית, או שמישהו ממקורביו מרגש כך לפנות במידית למרכז לאו סי די. משפחת נ




מולי כותב


שלום שמי מולי, פניתי לפני כשנתיים למרכז בעקבות מה שחשבתי שהיה 'רק' בעיות שינה קשות. אחרי אבחון ושיחה עם ד"ר בן ארוש התחלתי להפנים שאני סובל מ OCD ברמה שמקשה עלי לתפקד ביומיום ומונעת ממני התפתחות אישית וחברתית. הייתי סקפטי מאוד בהתחלה לגבי היכולת של הטיפול להועיל לי ולגבי הצורך בתרופות. המחשבה כאילו אני לא בשליטה מלאה על חיי היתה לא פשוטה. גם המחויבות והצורך בהשקעת זמן וכסף היו קשים כמובן. היום, אחרי שנתיים של טיפול ותרגול אני מבין שזה היה שווה הכל. היכולת לישון כמו בן אדם, לקום בבוקר וללכת לעבודה היא משהו שמעולם לא הכרתי באמת. היכולת להפסיק לחשוב על דברים שאני לא רוצה, להתנהל בעולם בלי לחץ מתמיד של מחשבות היא מתנה שאי אפשר לתאר כמה היא יקרה. החיים שלי פשוט הפכו לטובים יותר וקלים יותר. תודה רבה לד"ר בן ארוש ולצוות המרכז על טיפול מסור וקשוב. ממליץ לכולם לא לפחד מהטיפול, ההשקעה והתרופות. זה שווה הכל מולי




מויישה בן 18 מהמרכז מספר


בס"ד י"ט כסלו תש"פ 17.12.19

שמי מוישי בן 18 מהמרכז.
אליכם צוות מרכז הישראלי לטיפול באו סי די, ולעומד בראש הלא הוא ד"ר בן ארוש. ולפרופסור זוהר. ולכל המדריכים והמדריכות. ולצוות המזכירות.
ברצוני להביע לכם תודה מקרב לב על המהפכה שעשיתם לי בחיי.
אין שןם דבר שיכול לתאר את השמחה והחיות שקיבלתי בחיים שלי אחרי שטופלתי אצלכם.
שנים של סבל בל יתואר. לחצים, מצוקות. בעיות רגשיות. בעיות חברתיות. ומה לא. שנים שלא יכולתי להתרכז בלימודים,.שנים שלא יכולתי להשתתף בכל מיני אירועים שבהם נמצאים הרבה אנשים נכנסתי לחרדה כל פעם. איך שמסתכלים עלי ועל הנשימה שלי. הייתי כל הזמן עסוק במחשבות. שלא נתנו לי להתרכז בדברים חיוביים. הייתי יושב בשיעורים בישיבה וכל הזמן הרגשתי שאני הולך להיחנק. ופחדתי שמסתכלים עלי, ועוד הרבה מצוקות שאין לי כח לפרט פה הכל ואני לא יגמור אף פעם.
פתאום אחרי כמה חדשים שטופלתי אצלכם קבלתי את החיים שלי במתנה מחדש. למשל הייתי יושב בהופעה ובכלל לא התחברתי למצב ולשירים, פתאום התחלתי להתחבר, והרגש שלי התחיל לפעום בי. הצלחתי להתרכז בלימודים בישיבה, הצלחתי להקשיב לשיעורים בישיבה.
10 שנים שהייתי משוכנע שיש לי קשיי נשימה ושאני צריך לעבור השתלת ריאות ועוד כל מיני שטויות...
ניסינו ללכת לכל מיני פסיכולוגים ושום דבר לא עזר, עד שפתאום היה נראה שעלו סוף סוף על הבעיה ועשיתי בדיקת מוקסו (ADHD) וגילו שיש לי חוסר ריכוז במצב חמור ונתנו לי ריטלין. ולקחתי ריטלין כמה חדשים, ולא הרגשתי שהמצב שלי השתפר. והלכנו לעוד פסיכולוגים והמצב מאוד החמיר, היו לי מחשבות על זה שאולי אני יחשוב להתאבד וכדו'. עד שהלכתי לאיזה פסיכיאטר מומחה והוא הבחין שיש לי או סי די. והפנה אותי אליכם.
התחלתי את הטיפול אצלכם ואני לא הבנתי מה זה קשור בכלל אלי כל הטיפול הזה. עד שכעבור כמה חדשים שטופלתי אצלכם הרגשתי שאני יצאתי מהחושך לאור. מכל הבחינות. כל מה שהציק לי והפריע, הכל נעלם פתאום.
אני לא יודע איך בעיה אחד (כלומר או סי די) יכול להכיל כל כך הרבה דברים כל כך הרבה סימפטומים וכשמטפלים בזה כל הדברים נעלמים.
אני יכול להוציא ספר שלם או אפילו כמה ספרים על כל מה שעברתי בחיי, ועל זה שעשיתם לי מהפכה בחיים שלי. כל מה שכתבתי פה זה אולי שני אחוז. הייתי צריך לכתוב לכם הרבה יותר.
השם יעזור שתוכלו לטפל בעוד אנשים, ואנשים שסובלים שה' יכוין אותם להגיע לטיפול במקום הנכון. ותצליחו לשקם עוד אנשים.
תודה תודה רבה!
מוישי!




ת' 2 מספר


בס"ד
"בכל פעם שאני סוגרת את הדלת על המציאות, היא נכנסת דרך החלון"(-ג`ניפר אנלימיטד),אני בטוחה שאת/ה שקוראים כרגע את המכתב הזה מאוד מזדהים עם המשפט הזה, הocd , אף פעם לא חומק הוא אולי בורח לכמה שניות אבל הוא תמיד חוזר.
אני לא יודעת כמה את/ה שקוראים את המכתב הזה בקיאים בסוגי הocd השונים, מילדות היו לי תופעות שונות שלא הצלחתי להבין כמו נגיעה בקירות או נגיעה בדברים מס' פעמים במחשבה שאם לא אגע שוב ייתכן ומשו רע יקרה ,שאחד מבני המשפחה שלי יחלה או דברים איומים נוספים, אני זוכרת שאפילו יום אחד חברה בבית הספר אמרה שראה אותי נוגעת בעמוד חשמל ולא ידעתי להסביר לה מדוע אני עושה את זה. מאז עברו המון שנים שלא תמיד היו לי את התופעות הללו ובסה"כ הצלחתי לחיות איתם, אמנם הם הציקו לי אך הצלחתי להתמודד איתם. בכיתה י"ב הocd אצלי ממש התפרץ אני זוכרת שהעלנו הופעה גדולה בבית הספר ויום למחרת הרגשתי שמשהו לא בסדר הראש שלי התחיל להתמלא במחשבות בעיקר בנושאי מין והמחשבות הללו לא נתנו לי לנוח לרגע, משום שאני בחורה דתיה האשמה שקוננה בי הייתה נורא חזקה, כי אני זוכרת שדווקא המחשבות הללו היו בנוגע לרב האולפנא וקרובי משפחה דתיים מאוד. לאחר כמה שבועות שראיתי שהמחשבות לא עוזבות אותי החלטתי לספר לאמי על הדבר, היא הרגיעה אותי ואמרה שזה יחלוף. אני לא רוצה להלאות בפרטי הסיפור משלב זה עברתי דרך פסיכולוגים ופסיכיאטרים שונים, שעזרו לי כל אחד מהם באופן זמני משום שבזמן שהייתי אצלם הייתי במצב יציב ואח"כ שוב המצב התדרדר, עד שלפני כשנה כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ה ocd התפרץ שוב ובענק המחשבות האובססיביות חזרו ואיתם חוסר השינה, חוסר התיאבון, וכמובן הדיכאון לא הצלחתי למצוא דרך מוצא מהמצב שהייתי בו עד כדי כך שהייתי מוכנה לעשות לעצמי דברים קיצוניים, ואז בעצתה של אחותי הגענו למרכז ל ocd הישראלי במודיעין, כשהגענו למרכז ציפיתי לגישה מקילה ושאנשים יבינו מה יש לי וירחמו עליי אולי, וקיבלתי משהו הרבה יותר טוב, נפגשתי עם רותם הפסיכולוגית והיא שידרה לי מסר חד וברור שאין מצב שאני מוותרת לעצמי, ושהחיים ומה שמצפה לי בהם הרבה יותר גדול ממה שאני חווה כרגע, יחד עם זאת הרגשתי שרותם מכל האנשים שפגשתי עד כה הבינה באמת מה אני עוברת ומה אני מרגישה, מה שהיה לי הכי קשה, כי תמיד ניסיתי להסביר את המחשבות שלי ואף אחד לא הצליח להבין אותם, יחד עם המדריכים השונים במרכז התחלתי עם ההדרכות, ועם הטיפול הפסיכולוגי, ולאט לאט הצלחנו לעלות יחד על דרך המלך, כיום אני לומדת באוניברסיטה עובדת, ונפגשת עם חברים דברים שלפני שנה לא יכולתי לחשוב בכלל שאעשה, לאחרונה חברת דיסני הפיקה סרט בשם "frozen", ישר שצפיתי בסרט הבנתי בדיוק איך מרגישה הדמות הראשית שמפחדת לגעת בבני האדם מחשש שתקפיא אותם, בדיוק את אותה ההרגשה שהייתה לי שרק רציתי להיות לבד במיטה שאף אחד לא יבוא אליי ויעזור לי, חשוב ביותר לתת לבני המשפחה שלכם מקום ולחברים כי הם רק רוצים לעזור ולתמוך וצריך לתת להם מקום. ההחלטה היא בסה"כ שלכם האם לקום מהמיטה/מהבור שאתם נמצאים בו, המושכות נמצאים אצלכם את הדרך יתוו לכם במרכז, גם כשנראה לכם שאתם נמצאים עכשיו במצב הכי רע שיש, תזכרו שזה יגמר שהדברים בסופו של דבר יראו יותר טוב, שהשמש תזרח מחר, ודברים לאט לאט ישתפרו ושהכל תלוי בכם!
תזכרו שהocd הוא כזה קטן לעומתכם ואתם יכולים לנצח אותו!
מאחלת לך הרבה הצלחה בדרך ואפילו שלפעמים נופלים הכי חשוב לזכור לקום.




מיומנו של מטופל בעל הפרעת OCD


18.08.2018
מיומנו של מטופל בעל הפרעת OCD
מחשבות פולשניות לא רצויות וטקסים למיניהם כגון, שטיפות ידיים מרובות, בדיקות חוזרות ונשנות אם סגרתי את דלת הבית, את מכשירי החשמל וכדומה, הן רק חלק מהפרעת האוסידי, שפוגעת בכל תחומי החיים ולעיתים גם משתקת את מי שסובל ממנה. כבר מילדות סבלתי מתופעות אלו, אך עם חזרתי מהטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, בהיותי בן 23, הרגשתי שההפרעה התעצמה והפכה טורדנית ביותר (לא אובחנתי בזמנו ועם זאת חשדתי כי אני סובל מאוסידי). הטיול עצמו היה מדהים, אבל לווה בהמון קשיים, מחשבות טורדניות וחששות, מסיבות בלתי ברורות. אין ספק שגם הסמים שעישנתי שם (גראס בלבד) לא תרמו לי בלשון המעטה ואף הוסיפו לי כמות נכבדה למחשבות הטורדניות הרבות הקיימות. חזרתי ארצה, וישר נגררתי לשגרה- פסיכומטרי, לימודים לתואר ראשון ואז התחיל הקושי הגדול.. לקבל החלטה, להתחיל עבודה, למצוא בת זוג.. כל שאלות מיליון הדולר שניסיתי לדחות במהלך השנים. עם סיום הלימודים, קיבלתי החלטה, לראות סופסוף דמות מקצועית, שתעזור לי לפרוק את אשר על ליבי. עברתי טיפול דינמי ורגשי (שיחות) במשך שנתיים, אשר עזר לי בדבר מה, אך לא היה אפקטיבי בעניין האוסידי. מצאתי את עצמי עדיין מחפש אחר פתרונות פרקטיים לבעיותיי. תוך כדי תנועה, דאגתי לשתף את הקרובים אליי (בת זוגתי דאז- אשתי כיום, אחיי, וחבריי הטובים) בקשיים שלי לאורך הדרך. כולם הקשיבו וניסו לעזור לי, אך ללא הצלחה. דרכי ודרכם הבנתי שבעייתי שורשית ועמוקה ויש לפתור אותה על ידי טיפול מקצועי אשר מותאם אליי ספציפית. ואכן, לאחר השתלשלות העניינים הנ"ל, ב- 14/08/16, בגיל 29, החלטתי שאין לי מה להפסיד והגעתי לראשונה למרכז לטיפול ב- OCD, הנמצא במודיעין, לאחר שאחותי שמעה על המרכז והפנתה אותי אליו. נכנסנו יחד, אני ובת זוגתי, לפגישת אבחון עם ד"ר בן ארוש, וישר הבנו שמדובר באדם מקצועי ואמין. אמנם יצאתי מבולבל מהפגישה עימו, מלא בחששות, ואיך אפשר שלא, עלות הטיפול, גרמה לי להתחבט ולהרהר עם עצמי במשך שבוע אם זהו הצעד נכון לעשות. יחד עם זאת, ד"ר בן ארוש, נתן לי הרגשה אישית מיידית טובה מאוד, אשר גרמה לי לסמוך עליו ולשים את מבטחי בו. לבסוף נתתי אור ירוק והחלטתי לצאת למסע ריפוי עצמי עם תכנית טיפול מדויקת שנקבעה עבורי. יש לציין כי עד לרגע ההוא, כן תפקדתי וניסיתי "להילחם" במחשבות עד אשר אביס אותן, אך התבדיתי. הרגשתי בעל פוטנציאל לא ממומש, מכונס בעצמי, חסר ביטחון, מפוחד, מבולבל, עם חרדות ומתח אינסופיים, מבלי להבין את מקור הבעיה. שורה תחתונה, לא אהבתי את עצמי והייתי חסר יציבות ותקוע במחשבות אינסופיות, שחוזרות על עצמן, ומונעות ממני להתקדם בחיים. עם הגעתי לטיפול, בחודשים הראשונים, הייתי מובטל מעבודה, אבל הייתי בזוגיות טובה ותומכת, עם רוח גבית מבת זוגתי ומקרוביי ובעל רצון עז להתמסר לטיפול. ההתחלה הייתה לא קלה ואינטנסיבית, הגעתי פעמיים ואף שלוש למרכז- לפגישה עם ד"ר בן ארוש ולהדרכות עם המתרגלים. אט אט, התחלתי לרכוש כלים במרכז ולהרגיש שיפור במצב רוחי. במקביל התחלתי טיפול תרופתי הולם, מצאתי עבודה והרגשתי לאט לאט שאני עולה חזרה על המסלול.. במשך השנתיים שאני נמצא בטיפול, ידעתי עליות ומורדות, החלפתי עבודות, לא הכל היה ורוד, אבל תמיד ידעתי והרגשתי שאני מתקדם, גם אם זה היה בצעדי צב. כאמור, לוקח זמן לשנות דפוס התנהגות של כמעט 30 שנה. כיום, אני נמצא בעבודה בה אני רואה עתיד ואני בזוגיות מצויינת. לראשונה בחיי, אני יכול להגיד שאני נמצא במצב נפשי יציב וטוב, שמח, אופטימי ומאושר בחלקי, והכי חשוב כמעט חסר סימפטומים של אוסידי. כל זאת תודות לעבודה מאומצת שלי, עם הכוונה של ד"ר בן ארוש, צוות המתרגלים היקר של המרכז לטיפול ואודות לטיפול התרופתי שעליו אמון ד"ר זוהר. לכל המטופלים שחוששים מהעלות, מההתחלה הקשה, מהקשיים שיבואו בהמשך וכדומה, אני ממליץ לכם בחום להתמסר לטיפול, להשקיע את הכסף (זה שווה כל שקל), אם אתם רוצים למצות את הפוטנציאל שבכם ולחיות חיים מאושרים ושמחים. הרי כל מטרתנו בחיים היא לחיות טוב ובאיכות חיים טובה, בלי מסכות, להיות פתוחים ולהגשים את עצמנו- בפן האישי, הזוגי והמקצועי. רק טוב לכולם ובהצלחה!




ג' מספרת


מהפגישה הראשונה הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. פתאום כל מה שחוויתי עד אותו הרגע ולא ידעתי להמשיג אותו ומאוד הלחיץ אותי קיבל שם והכי חשוב הבנתי שגם יש לזה טיפול. מסתבר שocd איננו רק אובססיה וטקסים לגבי נקיון, אלא עולם ומלואו שגם אני מצאתי את עצמי בתוכו. מדובר במרכז עם ידע עדכני ביותר ועם מטפלים שבאמת יודעים מה הם עושים בצורה מקצועית וממוקדת. בזכותם הבנתי שהocd ילווה אותי כל חיי, אך באופן שבו אוכל לחיות איתו בשלום בזכות הטיפול. עוד דבר חשוב הבנתי שמדובר במנגנוניים כימיים ומבניים במוח ועל ידי טיפול cbt בשילוב תרופתי ניתן להשפיע על מנגנונים אלו. תודה לכם על שינוי משמעותי בחיים שלי.





email-logo-png-13_edited.png
79dc31280371b8ffbe56ec656418e122_edited.png