לפני שנסביר על הטיפול התרופתי ב-OCD, חשוב להבין כיצד המוח פועל. התקשורת בין התאים במוח, הנקראים נוירונים, מתבצעת על ידי הפרשת חומרים כימיים הנקראים נוירוטרנסמיטורים. לכל נוירוטרנסמיטור יש "תחומי אחריות" משלו וחוסר איזון באותו נוירוטרנסמיטור, בין אם מדובר בעודף או חוסר, גורם לשיבוש בהעברת מידע בין התאים ולפיכך לשיבוש בחשיבה או בהתנהגות הקשורה לאותו תחום.
הטיפול התרופתי ל-OCD מתבסס בעיקר על תרופות הפועלות על נוירטרנסמיטור בשם סרוטונין. סרוטונין הוא נוירוטרנסמיטור החשוב לתקשורת במעגלים מוחיים רבים, בין היתר במעגלים האחראיים לתחושת חוסר וודאות ואי שלמות. כאשר הפרשת הסרוטונין אינה תקינה באזורים אלו, נוצרות שתי תופעות המרכזיות ב- OCD – תחושת חוסר שלמות ותחושת סכנה לא ריאלית.
פגיעה במנגנון השלמות. כאשר תשאלו אדם ללא OCD אם הוא נעל את הדלת וסגר את הגז כשיצא מהבית, ברוב המקרים הוא יגיד מיד "כן". אם תמשיכו לחקור, כנראה שברוב המקרים יודה שהוא לא באמת זוכר את עצם הפעולה, אבל כיוון שהוא תמיד עושה את זה, אין לו סיבה להאמין שלא. מעבר להסתמכות על ניסיון העבר, אותו אדם מסתמך על מנגנון פנימי המעבד אינפורמציה מכל החושים ושולח לו מעין איתות שאומר "הכל בסדר". מנגנון זה אינו מודע, כלומר, האדם לא צריך לחשוב על הנושא, הוא פשוט יודע שהוא ביצע את הפעולה, בין אם מדובר בנעילת הדלת, סיבון ידיים או בכך שלא דרס אף אחד כשנהג ברכב.
אצל אנשים עם OCD מנגנון זה אינו פועל באופן תקין. אפשר להשוות את פעולת המנגנון לרכב עם בעיה בהתנעה, הניסיון הראשון לא מועיל, גם לא השני, ולנהג לא נותר אלא לנסות שוב ושוב עד שמשהו מתחבר והוא יכול לנסוע. באופן דומה, המידע על ביצוע פעולות נקלט אומנם בחושים של אנשים OCD, אך אינו מגיע למנגנון השלמות. כך, למרות שהם ראו (או מששו, או שמעו) במו עיניהם שביצעו את הפעולה הם אינם מרגישים כך. תחושת חוסר הוודאות היא תחושה איומה, וכך הם מבצעים שוב ושוב את אותה פעולה, למרות שהם יודעים שאין בכך היגיון, העיקר שהתחושה תיעלם. בסופו של דבר, כמו ברכב, משהו עובד (יש מספיק סרוטונין), התחושה הפנימית שאומרת ש"הכל בסדר" מתקבלת, והאדם יכול להמשיך הלאה. עד לפעם הבאה.
תחושת סכנה לא ריאלית. רובנו נסכים כי לקפוץ לכביש סואן בלי להסתכל לצדדים, לנהוג במהירות עצומה ליד בית ספר, להתחתן עם אדם שאנו סולדים ממנו או להרביץ לבוס אינם רעיונות טובים. הסיבה לכך היא כי פעולות אלו מסכנות את השלמות הפיזית שלנו או של אחרים או פוגעות בסיכויינו להצליח ולהיות מאושרים בתחומי חיים שונים. איך אנחנו יודעים שפעולות אלו מסוכנות? בדומה למנגנון הקודם, גם כאן פועל מנגנון האוסף רמזים שונים, מהחושים ומניסיון העבר שלנו, ובסופו של דבר, במידת הצורך, נדלק אור אדום.
אצל אנשים עם OCD מנגנון הסכנה פועל ביתר קלות. כך למשל, אם אדם ללא OCD מחזיק תינוק ובתודעתו עוברת תמונה של התנוק נשמט ונופל מהמדרגות, סביר להניח שהוא ירגיש תחושה לא נעימה לרגע, כיוון שהתמונה מפעילה את מנגנון הסכנה, אך במהרה המנגנון יזהה שמדובר באזעקת שווא, יתכבה והתחושה הלא נעימה תעלם. אצל אדם עם OCD לעומת זאת אין הפרדה כזו והמחשבה מרגישה עבורו כסכנה ממשית באותה מידה כמו השלכת התינוק. באופן דומה, אכילה מצלחת מטונפת תפעיל אצל רוב האנשים את מנגנון הסכנה, אולם אצל אנשים עם OCD המנגנון ירוץ שני צעדים קדימה ויפעיל תחושה זו גם במצבים שאין בהם סיכון ממשי, למשל אם מישהו נגע בצלחת.
שני המנגנונים פועלים יחד לעיתים קרובות, ומגבירים את הצורך בביצוע הטקס. כך למשל, אצל אדם שה-OCD שלו סובב סביב פחד מזיהום, מנגנון הסכנה יופעל עם הכניסה לשירותים וכשירחץ ידיים בניסיון להילחם בסכנה, הפגיעה במנגנון השלמות תמנע ממנו לחוש שהסכנה חלפה.
כיצד טיפול תרופתי משפיע על מנגנונים מוחיים ב-OCD?
תרופות ממשפחת Selective Serotonine Reuptake Inhibitor) SSRI) מגבירות את פעולת הסרוטונין במוח ובכך מסייעות למנגנונים הנ"ל לפעול באופן תקין. פעולה תקינה של מנגנון הסכנה גורמת לכך שמחשבות וגירויים סביבתיים שונים כבר לא נתפסים כמסוכנים באותה המידה, והצורך לבצע פעולה (טקס) כדי להרגיש מוגנים קטן. באופן דומה, כשתחושת השלמת הפעולה מושגת במהירות, אין צורך לבצע את הפעולה שוב ושוב, היא מרגישה נכונה כבר בפעם הראשונה. כאשר מנגנונים אלו פועלים בצורה מאוזנת יותר, גדלה היכולת של האדם להתנגד לדחף לביצוע טקסים, כך שתדירות הקומפולסיות יורדת. טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשלב זה יהיה אפקטיבי, כיוון שיכולת האדם לשתף פעולה ולבצע את הנדרש ממנו בטיפול גדלה.
עם הירידה בתדירות הקומפולסיות יש גם ירידה בתדירות המחשבות האובססיביות, היות ומחשבות אלו מהוות בעצם מעין "כיסוי" המאפשר לאדם להסביר לעצמו מדוע הוא עושה דברים שנראים לא הגיוניים (אני לא נוגע בחפצים בצורה מסויימת סתם ככה, אני עושה את זה כי על ידי כך אני מונע מאסון נוראי לקרות). כאשר האדם מצליח להתנגד לדחף לבצע טקסים, הוא לומד למעשה כי לא קורה דבר נורא אם אינו מבצע את הטקס, כלומר - האובססיה אינה נכונה.
